פחות משבוע לפתיחת הקלפיות, אנחנו על פרשת דרכים. בדומה לתמרור שהציג ראש הממשלה, אבל רק עם חץ אחד נוסף, לפנינו שלוש אפשרויות: שמאלה, ימינה או קדימה באותו המסלול, עוד מאותו הדבר.
עם כל הכבוד למגוון נושאים חשובים, הבחירות האלה הן קודם כול על נושא אחד: הקיום עצמו. עצם הישרדותו של הבית הלאומי לעם היהודי. במילים אחרות, לפני הכול אלה בחירות על עתיד עזה ויהודה ושומרון. בעוד ימים ספורים נבחר - כל אחד מאיתנו, וכולנו יחד - לאן להמשיך מכאן.
דרך אחת היא שמאלה. הקמת מדינה פלסטינית על ההר המרכזי בלב הארץ, שתותיר אותנו בשפלה, עם מותניים צרים של עד כ־15 קילומטרים, בין מדינת האויב לים. הדרך הזו נמצאת על הפרק ועוד איך, אף שהשם המפורש "מדינה פלסטינית" לא נאמר כמעט. קראו לזה איך שתקראו - "היפרדות", "אוטונומיה", צבא ירדן חמש דקות מכפר־סבא - המהות אחת: חלוקת הארץ בינינו ובין האויב, שחי כדי שאנחנו לא.
הכי מעניין
הדרך השנייה היא מה שמכונה "ניהול הסכסוך". קדימה באותו המסלול, עוד מאותו הדבר. לא להקיא ולא לבלוע, בלי החלטות גדולות. החיים נמשכים מכיסוח דשא אחד למשנהו, מסבב לסבב. עד מתי? עד שנחליט להקיא או לבלוע. מתי נחליט? לא עכשיו. זו דרכו של הימין־מרכז.
הדרך הזו מבוססת על האשליה שיש אפשרות לא לקבל החלטות, להמשיך לדרוך במקום עד שיתחשק לנו לזוז ממנו. זו אשליה שיש זמן, ועד שנחליט נבנה גדר חכמה. מה כבר יכול לקרות? המחשבה הזו הייתה לא מבוססת גם לפני 7 באוקטובר. אחריו היא בלתי נתפסת.
אנחנו לא נמצאים לבד בזירה. כוחות עצומים פועלים כדי להקים לאויב מדינה בארצנו - כלומר, נגד קיומה של המדינה היהודית. אין משמעות אחרת לתמיכה במדינה פלסטינית. האויב לא יושב בחיבוק ידיים, וגם לא הכוחות שבאים לעזרתו.
הזמן פועל לרעתנו: שורת המדינות שמכירות במדינה פלסטינית, העיצומים על עצם פעולת ההתיישבות, כמו למשל על קידום התוכנית ב־E1, והתגברות האנטישמיות בעולם - כל התהליכים הללו הם חלק מדינמיקה שמובילה אל "פתרון" חלוקת הארץ. מדינת אויב מוסלמית בארצנו הולכת ונרקמת מעל ראשינו, בזמן שאנחנו חושבים שאנחנו מנהלים משהו.
עוד כתבות בנושא
גישת "ניהול הסכסוך" הביאה עלינו את הטבח. מעבר לכשלים הצבאיים באותו בוקר, במישור המדיני האמנו שאפשר לחיות עם אויב חמוש עד צוואר על הגדר, שאפשר "לנהל" מצב כזה. בעזה המצב עדיין "מנוהל": מאות משאיות זורמות לאויב מדי יום ומממנות את צבא חמאס. באופק - שיקום ונסיגה.
ביהודה ושומרון, תחת אותה שיטה של ניהול הסכסוך, הקים האויב צבא לכל דבר. כ־70 אלף חמושי הרשות הפלסטינית ערוכים ליום פקודה. השבוע פורסם ברשתות תיעוד של כוחות מיוחדים ברשות מתאמנים על כיבוש בתים. אימונים כאלה אינם סוד. שר הביטחון איים לאחרונה: אם יתקפו אותנו מהרשות נגיב, נכריז מלחמה. מה עושים בינתיים? "מנהלים" את זה, מחכים שצבא גדול בערך פי עשרים מצבא עזה שפלש אלינו ב־7 באוקטובר, המאומן והממוקם בלב הארץ, יחליט לעשות מעשה.
"ניהול הסכסוך" עלול לעלות לנו באסון נוסף ש־7 באוקטובר יהיה מתאבן לידו, חס ושלום. הוא עלול לעלות בעצם הקיום שלנו כאן.
מול שתי הדרכים הללו ניצבת דרך שלישית: הדרך שמכירה באסון חלוקת הארץ וגם באסון של "ניהול הסכסוך". זו דרך הימין האמיתי, המכונה אידאולוגי: דרך הניצחון. דרך הכיבוש, דרך הריבונות. זו החלופה היחידה לשתי הדרכים הקודמות.
היא לא פשוטה, הדרך השלישית. לא יהיה קל לשבור את הגה הספינה אחרי עשרות שנות אוסלו, אבל אין לנו שום ברירה. ומעבר לקושי – עתיד מזהיר ומבטיח מצפה לנו, עתיד שבו יהודים לא מוצאים להורג במעיין, לא נדרסים בטרמפיאדה. זהו עתיד שבו נערים יהודים לא נשלחים שוב ושוב להילחם על אותה פיסת אדמה עד לסבב הבא.
בעוד שבוע וחצי תגיש את מסקנותיה ועדת החקירה החשובה ביותר: ועדת העם בישראל. אנחנו נכריע איפה טעינו ואם נתקן. אין הדבר תלוי אלא בנו. בחירות טובות, אמן.