לא פעם, מי שמכריע בחירות בישראל אינו מי שזכה במספר הקולות הגדול ביותר, אלא דווקא המפלגה שנשארה בחוץ. כמה אלפי קולות מתחת לאחוז החסימה עשויים לקבוע מי ירכיב את הממשלה ויכתיב את הכיוון של המדינה כולה לשנים ארוכות. תשאלו את נפתלי בנט: כ־1,400 קולות שעמדו בין "הימין החדש" בראשותו ובין אחוז החסימה ב־2019, מנעו מנתניהו להרכיב קואליציה והכניסו את ישראל לסחרור של ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים. ב־2022 התמונה התהפכה: מרצ נותרה בחוץ עם פער של כמה אלפי קולות, והליכוד הצליח להרכיב קואליציה. אם נרחיק לאחור, הדוגמה המפורסמת ביותר היא מפלגת התחיה שלא עברה את אחוז החסימה ב־1992. בעקבות זאת הצליח יצחק רבין להרכיב ממשלה, והדרך להסכמי אוסלו נסללה בקולותיהם של עשרות אלפי מצביעי ימין.
כל הסימנים מעידים שגם מערכת הבחירות הנוכחית עשויה להצטרף לרשימה הזאת. לא פחות מחמש מפלגות בימין ובמרכז נמצאות מתחת לאחוז החסימה בסקרים – לעיתים הרחק מתחתיו, ולעיתים בשברירי אחוזים מעליו: עמך ישראל של עופר וינטר, המילואימניקים של יועז הנדל שחברה למפלגה הכלכלית של ירון זליכה, כחול לבן של בני גנץ, הציבור החרדי בראשות מוטי לייטנר, ונעם בהובלת אבי מעוז. יחד הן עלולות להשליך לפח מאות אלפי קולות שלא יתורגמו למושב אחד בכנסת, אך ישפיעו בדרכם השקטה והעקיפה על הרכב הממשלה הבאה.
מדוע מפלגה שהסקרים אינם חוזים לה טובות ממשיכה לרוץ כל הדרך לקלפי? יש לכך סיבות רבות. כמעט שום אירוע אחר, ולא משנה מה תקציב יחסי הציבור שלו, איננו מעניק את החשיפה הרחבה שמערכת בחירות עשויה לתת לאדם או לרעיון; ויש גם מי שמאמינים בכנות שיש להם סיכוי לעבור, נשענים על כך שסקרים נוטים גם לטעות. אבל אחד האינטרסים הסמויים והפחות מדוברים הוא האינטרס הבסיסי מכולם: כסף.
הכי מעניין
| צילום: סטודיו מקור ראשון
כדי לרוץ בבחירות צריך לא מעט כסף, אלא שרוב הזמן מדובר בכסף ציבורי. בבחירות 2022, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, כ־99.7% מהכספים שקיבלו המפלגות הגיעו מהמדינה. מפלגות ותיקות מקבלות מימון מוקדם, שגורלו נקבע בהתאם למספר המנדטים שיקבלו לאחר הבחירות; בבחירות הנוכחיות, כל מנדט מזכה את המפלגה ב־1.835 מיליון שקלים. מפלגה שעוברת את אחוז החסימה מקבלת מימון לפי מספר המנדטים שזכתה בהם, ובנוסף "בונוס" של 1.4 יחידות מימון, כ־2.6 מיליון שקל, בלי קשר לגודלה. מעבר לכך היא נהנית ממימון שוטף לאורך חיי הכנסת, שגם בעזרתו אפשר להחזיר חובות.
מפלגה שאיננה עוברת את הרף נדרשת להחזיר את המימון שקיבלה, אלא אם כן היא מגיעה לאחוז אחד מהקולות ואז היא זכאית ליחידת מימון אחת, כ־1.8 מיליון שקל. זהו תמריץ פשוט בתכלית: גם כשברור שהכנסת רחוקה, לעיתים משתלם להמשיך לרוץ כדי לגרד אחוז אחד, לצמצם את הנזק ולכסות חלק מהכספים שכבר הושקעו במערכת הבחירות.
כשמדובר במפלגה ותיקה כמו כחול לבן, כסף אינו הבעיה. מפלגה מכהנת מקבלת מקדמה לפי מספר חברי הכנסת שלה בכנסת היוצאת, כ־1.46 מיליון שקלים לכל ח"כ, בלי להציג ערבויות. זה נכון גם אם בסקרים, וכנראה גם בקלפי, היא תקבל הרבה פחות. אז מה אכפת לה להמשיך לרוץ? היא לא מסכנת את הכסף של אף אחד, חוץ מזה של משלם המיסים.
בעבור מפלגות חדשות, הכללים אחרים. הן יכולות לקבל מקדמה של עד עשר יחידות מימון, כ־18.35 מיליון שקל, אבל רק כנגד ערבויות בנקאיות. אם לא יעברו את אחוז החסימה, הערבויות יחולטו. המימון הציבורי אמור לאפשר תחרות, אבל נקודת הפתיחה של המפלגות אינה שווה: הוותיקות נהנות מהייצוג הקיים, והחדשות נדרשות לגייס אנשים שיישאו בסיכון. התוצאה היא מערכת שנותנת יתרון מובנה למי שכבר בתוך המשחק. מפלגה ותיקה רצה עם רשת ביטחון ממלכתית; מפלגה חדשה רצה עם הכסף של תומכיה. גם העניין הזה עשוי כמובן להשפיע על התמריץ להמשיך ולרוץ עד הסוף, מתוך תקווה שהסיכוי יתממש והמפלגה תעבור את אחוז החסימה.
השאיר חוב של 2.7 מיליון ש"ח. יועז הנדל | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
כאשר מפלגה קיימת צוברת חובות, הם נגבים מהמימון השוטף שלה. כשמדובר במפלגה חדשה שלא עברה את אחוז החסימה, המדינה יכולה לפרוע את החוב באמצעות חילוטי הערבויות שהמפלגה נדרשה להעמיד. אבל כאשר מדובר במפלגה קיימת שלא עברה את אחוז החסימה והותירה אחריה חובות, נוצר חוב שבפועל איש לא יחזיר. מפלגה שאינה מיוצגת בכנסת לא מקבלת מימון שוטף, ואיש לא תורם למפלגה שנעלמה. למדינה אין דרך של ממש לגבות את הכסף בחזרה.
על פי נתוני מבקר המדינה, שבע מפלגות שאינן פעילות בכנסת הותירו חובות למדינה בסך של כ־43.8 מיליון שקלים. יועז הנדל, למשל, הותיר אחריו חוב של 2.7 מיליון שקלים לאחר שמפלגת "דרך ארץ", שלא נחשבה מפלגה חדשה משום שהתפצלה ממפלגה קיימת, לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 2022. החוב שלה נמנה בין "החובות האבודים" שמונה מבקר המדינה. הוא לא לבד: נפתלי בנט השאיר חוב של כ־9 מיליון שקלים במפלגת ימינה.
זהו הפרדוקס של חוק מימון המפלגות: מפלגה ותיקה שאיבדה את ציבור תומכיה יכולה לרוץ על חשבון המדינה ולהשאיר אחריה חוב אבוד. מפלגה חדשה שמנסה לתת קול לציבור שאין לו ייצוג, משלמת על כך מכיסם של תומכיה.
קחו למשל את "הציבור החרדי", המפלגה החרדית החדשה, שאיננה צפויה להתקרב לאחוז החסימה. מי שמממנים אותה אינם מצפים כנראה לראות את כספם בחזרה, וספק אם המועמדים שלה מאמינים שייכנסו לכנסת. הם רצים כדי להשמיע את קולו של ציבור חרדי הולך וגדל שמבקש חיים טובים יותר לו ולילדיו: חינוך שמכשיר את בוגריו לעולם המודרני, ומשפחות שאינן חיות על סף עוני ויכולות להשתחרר מהתלות בהנהגה הפוליטית והרבנית. ואולם הרצון להציף את התסכול הקיים בציבור ולעודד קולות חדשים, כרוך גם בסיכון: ככל שמספר הקולות שתקבל המפלגה יהיה דל, הממסד החרדי יוכל לטעון שהחרדים המבקשים להשתלב בחברה הישראלית הם מיעוט מבוטל.
לעוד טורים של ריקי ממן
