התראיינתי בשבוע שעבר לערוץ "טוב" אצל טל ברקאי, וקרה לי האירוע המוזר הזה, שבו אדם עונה ביושר על דעותיו, ופתאום מבין, לנוכח מכלול התשובות, שמשהו בו השתנה. לא בדעות, אלא בגישה. אחרי כמה שנים סוערות של שכחה, אני שב לאמיתות היסוד הדמוקרטיות.
השינוי הזה איננו אידיאולוגי, אלא הבנה שההתנהלות הפוליטית שהנסיבות הובילו אותנו אליה אינה הכרח שאין בלתו, וגרוע מכך, שהיא ההפך מהרצוי למימוש המטרות האידיאולוגיות של הימין הלאומי־ליברלי. לפיכך מוטב לעצור ולחשוב מחדש על המציאות, מתוך כוונה שלא תסחוף אותנו, אלא שאנו ננתב אותה. זו הרי אחריותנו כאזרחים בדמוקרטיה.
השכחה האמורה נובעת מהמאבק האינטנסיבי ומלא האמוציות שהלך והחריף מול המרכז־שמאל על רקע הרפורמה המשפטית, והגיע לממדים משבריים עד כדי כך ששרד אפילו את המלחמה.
הכי מעניין
מה קרה לנו? נתחיל בנקודת המבט של המרכז־שמאל. כדאי להודות ביושר שהימין בהחלט עזר לשמאל לחוש חרדה מהרפורמה. יריב לוין ושמחה רוטמן ניהלו אותה באופן שלומיאלי; ברקע עמדה קואליציית "ימין על מלא", שכללה את הימין הקיצוני; הרפורמה עצמה הייתה בעייתית, ועוררה חשש לפגיעה מופרזת בסמכויות בית המשפט ולחיזוק לא מבוקר של הכנסת; גם הרטוריקה שהתלהמה לפרקים לא הועילה.
כתוצאה מאלה, המוחים הקיצוניים והסדרתיים של השמאל הקיצוני, שבפועל נכשלו בכל המחאות הקודמות, זכו בפיס. הם קיבלו על מגש את התנאים האידיאליים לחולל פאניקה ציבורית ולגייס המונים. הפרנויה הייתה שגויה, אבל העובדה היא שהמרכז־שמאל האמין שחורבן הדמוקרטיה מתקרב והגיב בהתאם.
מכאן לימין. שוחחתי בשבוע שעבר עם משפטנים מהמרכז־שמאל. היה ברור שהם לא מבינים איך הימין חווה את המחאה. כפי שהימין ראה רפורמה לגיטימית, השמאל ראה מחאה לגיטימית, ומכחיש, גם לעצמו, את היבטיה הקיצוניים. הימין מצידו חווה שבירת כלים עצומה ומשבר חברתי ולאומי עצום. מעין פרפראזה של השמאל על מירי רגב והתאגיד, רק ביחס למדינה: "מה שווה המדינה, אם אנחנו לא שולטים בה?", שכוללת מסר סמוי שלפיו בוחרי הימין הם אזרחים סוג ב'.
השמאל שהוביל את מחאת קפלן (והמחאות שקדמו לה) ראוי לכל גנאי. הוא הנהיג את המחאה בהפקרות והשתמש באמצעים פרועים ולא חוקיים, ממדורות בכבישים ותקיפת נבחרי ציבור ועד לעידוד סרבנות. אבל מכיוון שהקיצוניים הצליחו להלחיץ את המרכז־שמאל הנורמטיבי, כביכול זוהי שעת חירום קיומית, וההמון המוחה הכיל הכול.
הימין חווה, אם כן, ציבור גדול שמנהיגיו איימו במיטוט המדינה, אי הכרה בלגיטימיות הדמוקרטית שלו, מחאה עם מאפיינים אלימים ולא חוקיים שהמערכת המשפטית מגבה, ובסוף גם המחאה ניצחה והימין הפסיד. הכעס בימין על ההשפלה ותחושת חוסר האונים מובן.
כתוצאה מאלה נקלענו לסכסוך קבוצות אימתני – בדיוק מה שהקיצוניים חלמו עליו. כדברי אריסטו, האדם הוא יצור חברתי. קל ללחוץ לנו על הכפתור הקבוצתי. וכך הימין והמרכז־שמאל נסחפו לשוליים. עוצמות הסכסוך השכיחו את העובדה שגם רוב המתנגדים וגם רוב התומכים ברפורמה הם אנשים נורמטיביים וציוניים, שקרובים זה לזה מבחינות רבות יותר מאשר הם קרובים לקיצוניים בצד שלהם. זו הייתה הצלחה פנומנלית של הפתולוגים מחרחרי השנאה, שהפכו את הפוליטיקה לזירת חרמות מאיימת ותרבות ביטול הדדית.
לדינמיקה החד־סטרית הזו יש כיוון ברור: ספירלה של הקצנה. כשהדמוקרטיה פרגמטית ומפשרת, היא שיטת המשטר הטובה ביותר. כשהיא מקצינה מעבר לכל אפשרות לפשרה, היא הופכת למשטר הגרוע ביותר, ומובילה לחורבן עצמי.
זה לקח קצת זמן, אבל נחלצתי מהאווירה הזו. אני חוזר להיות פרגמטי. אני ישראלי וציוני לפני שאני פוליטי. יש לי קרובים וחברים ועמיתים מרוב המגזרים והמפלגות. אנשים טובים, ציוניים, תורמים, אכפתיים, כל אחד בדרכו. יש בינינו מחלוקות, אבל גם קרבה, ואנו חלק מקהילה לאומית אחת.
מי שרוצה לשנוא, זכותו; שיאכל מרירות ויפתח אולקוס. אני מאסתי בשנאות הרעות הללו. החלטתי להחזיר את הקיצוניים לשוליים, ולחפש את מי שמוכן לקבור את גרזיני המלחמה ולחזור לפוליטיקה לאומית מעשית ופרגמטית.
רבים בימין, בכעסם, לא יאהבו לשמוע זאת, אבל הדרך היחידה להתקדם, קשה וארוכה ככל שתהיה, היא לנסח פשרות שמקובלות על ציבור רחב, כולל זה שמעבר ל"גוש" (ודוק: לא הפוליטיקאים הציניים, אלא הציבור). זו לא תמימות, זו המציאות. ארבע השנים האחרונות הוכיחו שקואליציה צרה אידיאולוגית היא בעצם משותקת. קיצורי הדרך הפוליטיים בנושאים מהותיים מתבררים כאובדן הדרך הלאומית.
כעת נדרשים פוליטיקאים – ואולי אין כאלה בקרב הנוכחיים – שיוכלו למצוא את הדרך להגיע להסכמות שכאלה, וסוף־סוף לקדם רפורמות נחוצות וקיומיות. גם במשפט – וכמעט כולם בשמאל מודים שיש בעיה קשה עם מערכת המשפט – גם בביטחון, ובעוד שלל תחומים. כפי שאמר אלתרמן: ודרך אין אחרת.
עוד כתבות בנושא
