ב־1869 דיווח הפיזיולוג הגרמני פרידריך גולץ על ניסוי שערך לצפרדעים במכל מתחמם. הוא בחן צפרדעים עם מוח פגוע מול צפרדעים בריאות, וגילה שהבריאות ברחו כשהטמפרטורה עלתה, בעוד הפגועות נשארו ומתו (מספיקות לכך כ־40 מעלות). המחקר חולל מחקרים אחרים בצפרדעים בריאות, עם ממצאים מעורבים; היו חוקרים שטענו שצפרדעים תמיד נמלטות בערך ב־25 מעלות, בעוד אחרים טענו שבעלייה איטית מספיק של הטמפרטורה גם צפרדעים בריאות לא מזהות את הרעת התנאים, נשארות במכל ומתות.

היום החוקרים סבורים שמדובר במיתוס, וצפרדעים בריאות תמיד יימלטו כשהטמפרטורה תגיע לאזור אי־הנוחות שלהן. אבל הרעיון קיבל חיים משלו, והפך למשל חיים רווח, כולל, ואולי בעיקר, בהקשרי מדיניות ופוליטיקה. כפי שכתב הכלכלן פול קרוגמן, זוהי "מטפורה שימושית לבעיה אמיתית מאוד: הקושי להגיב לאסונות שמתקרבים בהדרגה בצעדים קטנים".

מכאן לחוויה אישית, בנושא שתפס השבוע כמה כותרות: עזיבת רופאים את ישראל. לפני כמה שבועות הייתי בחופשה קצרה באיטליה ביישוב קטן בהרי האלפים. רצה המקרה, ונזקקתי למרשם רפואי. לשווא ניסיתי את קופת החולים שלי בארץ, שלה אני משלם מדי חודש את הפרמיה הגבוהה ביותר. המתנה על הקו וחוסר מענה, הרשמה לתור, בעוד כמה ימים ישובו.

בצר לי ניסיתי את הביטוח הרפואי בחו"ל. בתוך שעה קלה שוחחתי בווידאו עם רופא מאיטליה, ידידותי ואדיב, שאבחן את המצב וכתב מיידית מרשם. ועכשיו לחלק העצוב: הרופא האמור היה ישראלי. השיחה התנהלה בעברית צחה. כידוע, לא מעט ישראלים לומדים רפואה בחו"ל משום שלא התקבלו ללימודים בארץ (בין השאר בגלל תקינה גילדאית ואפליה "מתקנת"). אחרי שלמדו את המקצוע והשפה שם במשך שנים, התאקלמו תרבותית וחברתית, וזוכים לפרנסה, צץ הפיתוי להישאר. מול קשיי היומיום של רופא בארץ, האפשרות קורצת. סוף סיפור: כמה ימים אחר כך, בתור בשדה התעופה בדרך חזרה לארץ, שב אליי בטלפון רופא מקופת החולים. הוא נשמע מקצועי, אבל זה כבר היה מאוחר.

מכאן לפוליטיקה. במהלך קמפיין הבחירות של "קדימה" ב־2006 הבטיח אהוד אולמרט שישראל "תהיה מדינה שכיף לחיות בה". בימין קמה זעקה. חלק מהביקורת על אולמרט היה מוצדק, התוכניות המדיניות של קדימה – "התכנסות" ביו"ש אחרי ה"התנתקות" בעזה – יובילו למשבר ביטחוני. אבל היה גם ניחוח של מעין סלידה מהשאיפה שהחיים בישראל יהיו נוחים וטובים. ישראל איננה "קלאב מד", דומני שאמר פוליטיקאי אחד.

למרות התנגדותי העזה לאולמרט ולתוכניותיו, הגישה הזו היא טעות לאומית. כל מי שמכיר את תולדות הציונות יודע שרוב העלייה לישראל היא תוצאה של הכרח. יש מי שבוחרים בישראל מול חלופות שבמדדים האובייקטיביים הן טובות יותר, אבל במספרים הגדולים ישראל הייתה יותר מדינת מקלט ופחות מימוש הכיסופים, שאיפות גאולה בדרך הטבע או ראשית צמיחת גאולתנו.

מה שנכון לעלייה, נכון גם להישארות, במיוחד בעולמנו הגלובלי. זו אמת שקצת קשה לבלוע, אבל מדינה לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנה. הבניית הדילמה הזו במונחי ערכים רוחניים מול דקדנס חומרי היא שגיאה. הבחירה כאן איננה אישית, אלא בין־דורית. האחריות שלנו היא להמשיך את מורשת סבינו והורינו, שעשו כל שביכולתם כדי להשאיר עולם טוב יותר לילדיהם ונכדיהם. כשאנו מהללים את הארץ זבת החלב והדבש, או מייחלים בראש השנה לשבת לבטח תחת גפננו ותאנתנו, אין זו "חומרנות" או שקיעה נהנתנית, אלא תפילה ראויה שמבטאת אחריות בין־דורית.

אין מחלוקת שיש פה שאלה של איזון ומידה. אנחנו מוכנים לסיכון והקרבה, אבל גם זקוקים לתקווה שתאזן אותם. תקווה איננה מדד בינארי, וככל שהיא פוחתת, הנכונות של רבים להקרבה וסיכון תפחת בהתאם. נאמר זאת אחרת. בחיים שלובים זה בזה החומרי והרוחני. לישראל יש ערך רוחני, אבל היא גם נכס מוחשי. תפקיד החברה והמדינה הוא לשלב בין השניים. כשם שהאיזון הזה עדין, כך הוא חשוב.

נקודה אחרונה ונחבר את כל הקצוות. מקבלי החלטות נוטים לסבול משני כשלים. ראשית, הם מתקשים להבין את ההשלכות השליליות של החלטותיהם. ניתן שתי דוגמאות מקריות. אחת, אפליה מתקנת לאוכלוסייה מסוימת, השנייה, לייעד נתיב קיים לתחבורה ציבורית. האוכלוסייה המופלה לטובה מרוויחה, בעוד רוב הציבור מופלה לרעה; נוסעי התחבורה הציבורית מרוויחים, לרכבים הפרטיים מתארכים הפקקים.

אם מקבל ההחלטה מודה בהשפעה השלילית, הוא אומר - בסדר, אבל זה עניין מקומי, קטן, לא דרמטי. וכאן אנו מגיעים לכשל השני: ההשפעה המצרפית של ההשפעות השליליות – והנה חזרנו לצפרדעים. כל החלטה כזו, שמיטיבה עם מעטים על חשבון הרבים, מחממת את המים במכל, אבל רק קצת. מנהלי המערכות הגדולות, פוליטיקאים ושירות המדינה, מסרבים להבין את ההשפעה הכוללת. כל שינוי הוא לכאורה מתחת לסף משמעותי; עוד רגולציה קטנה, עוד מס שולי, עוד חסם, עוד חודש מילואים, אפליה מתקנת פה, כפייה קלה שם, שום דבר דרמטי. אבל אוסף החלטות שכאלה (ולפעמים אי־החלטות נדרשות), מקרב את הטמפרטורה לאזור אי־הנוחות.

כבר שנים אנחנו סובלים מכך שהתוצאה המצרפית של החלטות מטעם ממשלות סקטוריאליות ומגזר ציבורי פרוגרסיבי ורב־סמכויות, היא חימום המכל הציוני. התופעה הזו ניכרת כמעט בכל התחומים. יוקר המחיה, קושי ביזמות עסקית, מערך מיסוי נוגד צמיחה, תחבורה מידרדרת, מערכת חינוך שהיא עלבון לאינטליגנציה, בעיות ביטחון כרוניות, מערכת בריאות לא נגישה ובאיכות פוחתת, דמוקרטיה נרמסת, ועוד. אנחנו הולכים ומתקרבים לטמפרטורה של 25 מעלות, אלא שבניגוד לניסוי של גולץ, לכולנו יש מוח מתפקד.

לפיכך זוהי תקוותי לשנה החדשה, שנושאת בכנפיה בחירות: שכל ח"כ ושר יזכור את אחריותו למכל כולו. שלא יכחיש את העלייה בטמפרטורת המים, שלא יקבל שום החלטה שמעלה את חומם – גם אם היא נראית לו קטנה וזניחה – ושיעשה כל שביכולתו כדי לצננם. כך בזירה הפוליטית, ובוודאי בענייני מדיניות. שיהיו נבחרינו זהירים ואחראים, יעצימו את הציבור, ויאפשרו לנו לנטוע גפנים ותאנים, בציפייה שילדינו ונכדינו יזכו לאכול מפירותיהם. שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל.