הסרטון המדובר של מפלגת הציונות הדתית על "מעצרם" של יצחק עמית וגלי בהרב־מיארה איננו סרטון הסתה. הוא בעיקר טעם רע, עלבון לאינטליגנציה של אוהדי המפלגה. על משכבם בלילות הם לא חולמים להשליך לקלבוש את עמית ובהרב־מיארה, אלא על רענון מערכת המשפט, משימה שהקואליציה היוצאת נחלה כישלון חרוץ בהגשמתה. במשך ארבע שנים היא לא מינתה אפילו שופט חדש אחד לבית המשפט העליון, וכעת מנחמת את הימין בהבטחות סרק לבוא חשבון עם נשיא ביהמ"ש העליון ועם היועמ"שית. לאור הסקרים אין שום סיכוי שתצליח בכך, ובלי ספק סמוטריץ' ורוטמן יודעים זאת היטב. במקום להתמקד בתזכורות על הצלחותיהם הממשיות, כמו תנופת הפיתוח ביו"ש או בהשפעה על מהלכי המלחמה, הם מתפתים להתחרות בדמגוגיה של בן־גביר ולייצר סרטון אינפנטילי מופרך. האם אין בסביבתם אפילו יועץ אמיץ אחד שמסוגל להגיד להם "לא"?
ככל הנראה, גם עופר וינטר אינו מעסיק יועץ כזה. נכון, הוא עדיין צף רוב הזמן מעל אחוז החסימה, אך בינתיים לא מצליח להתרחק משם. מצד אחד הוא מכריז על בידול מגוש הימין, מצד שני טורח להגיב על כל הטלת פקפוק פרובוקטיבית של הליכוד בטוהר ימניותו. כבר לא חסר הרבה שינהג כמו בנט בבחירות 22': יחתום באולפן על התחייבות לא לשתף פעולה עם ליברמן ולא להמליץ לנשיא על אף מועמד אחד אחר זולת נתניהו. אבל אם הוא יעמוד בדיבורו, מדוע צריך את המפלגה החדשה? מה כבר ההבדל בינה ובין מפלגת הציונות הדתית?
ובאשר לבנט עצמו, הוא התחייב שלשום לא לאפשר רוטציה של הגוש שלו עם נתניהו. האם לא הספיקו לו ההתחייבויות הבלתי אפשריות מבחירות 22'? הרי שום סקר לא משקף כעת יכולת של האופוזיציה להפוך בקרוב לקואליציה. היא אולי תוכל להקים ממשלה בעזרת רע"ם, אבל בנט, לפיד וליברמן שוללים תסריט כזה, ובלעדי הסכמתם גם איזנקוט לא יוכל. כלומר, ארבעתם בעצם מבשרים לנו מבוי פוליטי סתום אחרי הבחירות, וכך גם וינטר ויועז הנדל. אפילו בינה מלאכותית לא תצליח לפצח את הררי האילוצים שהם מציבים לעצמם בלחץ התקשורת, באופן שיאפשר הקמת ממשלה כלשהי אחרי הבחירות. אם לא יקרה נס, לכאן או לכאן, עוד נגלה כבר ב־28 באוקטובר לפנות בוקר שזוהי רק ההתחלה.
הכי מעניין
לעוד טורים של חגי סגל
