המשימה הראשונה של הממשלה הבאה, לפני חלוקת תפקידי השרים ופינוי חאן אל־אחמר, היא בחירת ראש הממשלה. לכאורה זו משימה טכנית בלבד, אך בפוליטיקה שלנו פשתה רעה חולה שהפכה מאילוץ יוצא דופן לדרך חיים פרלמנטרית: הרוטציה.

סלחו לי על הדוגמה הפשטנית, אבל רק דמיינו שבמחצית גמר המונדיאל היה לואיס דה־לה־פואנטה, מאמן נבחרת ספרד, מודה בחום לשחקנים ומוסר את קלסר המאמן לסגנו, חואנחו גונזלס.

הרי גם הוא רוצה להיות חלק מהרגע ההיסטורי הזה ולהטביע את חותמו האישי והמקצועי. למה ייגרע חלקו? הוא היה ממהר להחליף כמה שחקני מפתח, ולהכריז על סגנון התקפה אחר. מה רע?

משום מה ברור לכולם שאלא אם בנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה - ואז לא יהיה ספק מי יהיה ראש הממשלה - הממשלה שתקום תכלול רוטציה בתפקיד העומד בראשה. האם תהיה זו ממשלת איזנקוט־ליברמן, איזנקוט־גולן, או אולי ממשלת בנט־עבאס? מי יודע.

ממשלת בנט־לפיד פתחה לכולם את התיאבון: הנה, כמו שלימדו אותנו בילדותנו, לא צריך לשמור את כל הטוב לעצמנו. אפשר להתחלק ולחסוך תקופה ארוכה של משא ומתן קואליציוני, והרבה מרמור ודם רע.

אלא שמה שמוצג כמעין דרך אמצע של שותפות ושוויון בין מנהיגים פוליטיים ומפלגות, הוא למעשה ניצחון האגו על המנהיגות. רק מי שמתייחס לראשות הממשלה כטייטל ולא כמקצוע יכול לחשוב שרוטציה של שנתיים תשיג לממשלה את היכולת לכונן מדיניות יציבה, עמוקה ובת־קיימא.

דרושים חודשים ארוכים, לפעמים גם שנים אחדות, כדי שראש הממשלה ייכנס היטב לתפקידו, יכונן יחסים אישיים עם מקביליו מעבר לים, ויטה לאט את הספינה לעבר הכיוון שהבטיח לבוחריו. מה יעשה ראש ממשלה חדש שמרגע הכניסה לתפקיד כבר מחשב את קיצו לאחור?

בל נשכח שראש הממשלה הוא לא נהג תורן שנוטל את ההגה וממשיך לנווט ליעד. הוא גם מנהיג עם חזון ודרך. אחרת הוא לא היה מתעקש לחלוק בתפקיד.

הוא ירצה את האנשים שלו ואת התוכניות שלו, ולתת את הטון שלו. במקום מבוגר אחראי שמנהל את המדינה המסובכת הזו במקצועיות ובכובד ראש, יש לנו פוליטיקאים קטנים, שבטוחים שראשות הממשלה היא כמו תורנות מטבח בקומונה: היום אני, מחר אתה. העיקר שאיש לא יקופח.

המצב הזה חריג עד כדי כך, שאין לו אח ורע בעולם הדמוקרטי. ממשלות פרס־שמיר בשנות השמונים, וגם ממשלות הרוטציה שקמו בשנים האחרונות ברומניה, באירלנד ובמקדוניה הצפונית, הן כלי של מוצא אחרון, רק בשנות משבר פוליטי, ורק כממשלות איחוד בין־גושיות. הן אף פעם לא פתרון למלחמת אגו בין שתי מפלגות ששותפות לתפיסת העולם.

בשווייץ תפקיד נשיא הרשות המבצעת נמצא ברוטציה קבועה בין חברי הרשות, אך זהו תפקיד סמלי ללא סמכויות רבות. זה שונה מעט מהאיש שיש לו סמכות להפעיל את המוסד, לפזר את הממשלה או להזניק את טייסינו לבושהר.

בין אם תקום ממשלה בראשות נתניהו ובין אם תקום ממשלה אחרת, לאיש אין ספק שדרוש כאן שינוי. אחרי שלוש שנים של מלחמה יש תחומים רבים במדינה שדורשים תשומת לב, משאבים, ומעל לכול חזון מקצועי ברור וישים, המניח את עתיד המדינה ואיכות החיים של תושביה הרבה מעל מאבקי האגו הפוליטיים.

מי שרואה בתפקיד ראש הממשלה כבוד אישי ורק אחר כך אחריות לאומית, עדיף שיפנה את הדרך. אחרי שנים ארוכות שמאות אלפי אנשים הניחו הכול בצד כדי להילחם על עתידנו, נראה שנוכל להסכים שרק מי שמסוגל לראות בשירות הציבור משימה חשובה יותר מהטייטל ראוי להנהיג את העם הזה.