אליסטר הית' הוא העורך של ה"סאנדיי טלגרף", עיתון אנגלי שמרני שפועל מאז 1961. בשבוע שעבר פרסם הית' מאמר נוקב שחולל מהומה קלה באנגליה, תחת הכותרת "הפיצול הקטסטרופלי בימין מסתכן בהעברת הכוח לאויבים מפחידים חדשים".
עוד כתבות בנושא
הית' פותח בתיאור הרדיקליזציה שניכרת בשמאל, בעידן של חוסר ודאות ומשבר מתהווה במערב, כדי לעבור לשאלה החשובה יותר: כיצד מגיבים על שעת החירום הזו מנהיגי הימין? תשובתו: "הם מתקטננים, מתפצלים, מסתגרים, מתייחסים לפוליטיקה כענף של תעשיית הבידור... צוללים אל תוך ספירלות מעוותות של טוהר רעיוני, ומחבקים פודקאסטרים דמגוגים ושרלטנים".
באנגליה בולטת כיום עלייה של שני כוחות פוליטיים: מפלגת רפורמה (Reform UK) של נייג'ל פראג', שנחשבת לימין פופוליסטי, והמפלגה החדשה "שיקום" (Restore Britain) של רופרט לאו, בימין הקיצוני. "שיקום" הצעירה הצליחה בבחירות אזוריות, וניכר שהיא צוברת תמיכה גם בזירה הארצית. אלקטורט מרכזי של המפלגה הוא צעירים ממורמרים, וכמו עוד תנועות לאומיות־דתיות קיצוניות, גם בה ניכרת מגמה אנטישמית (ואנטי־מוסלמית) ברורה.
הכי מעניין
הית' מנסה להבין את השינוי הזה, שמגיע על חשבון הימין השמרני האנגלי. הוא מייחס חשיבות רבה לשינוי בשיח הציבורי בעקבות המעבר לרשתות החברתיות וההסכתים, שמבחינה חברתית ופוליטית הפך לאגרסיבי ו"רעיל". הפוליטיקה שמתבססת על השיח הזה מקצינה גם היא: "האקטיביזם כיום פועל במערכת אקולוגית מקוונת שמאופיינת בחזרתה של תרבות שבעל פה, שמתרכזת סביב רכילות וחשיבה קונספירטיבית, בשילוב אתיקה כמו־פגאנית שלפיה כוח הוא צדק".
הוא מזהה עוד תופעה חשובה במערב: כדי לצבור תמיכה, הימין משתמש יותר ויותר בפחד מהשמאל, ופחות ופחות בהצעות מדיניות ימניות. הימין נמנע מהצגת תוכניות פעולה ברורות, מאמץ במקרים רבים רעיונות שבמקורם מגיעים מהשמאל (כמו אפליה מתקנת, מדיניות אקלים וכו'), ולא מהסס להשתמש בכוח הכפייה של המדינה ולצמצם את חירותם של האזרחים בתחומים חברתיים וכלכליים.
עוד כתבות בנושא
כשהית' בוחן איך הגענו עד הלום, הוא מזהה את לב העניין: מחדל התנהלותו של הימין המתון, שהגיע אחרי תאצ'ר באנגליה ורייגן בארה"ב. הימין הזה, הוא טוען, התנהל כאילו הגענו ל"קץ ההיסטוריה", וניסה "לנהל סוציאל־דמוקרטיה יותר טוב מהשמאל", כולל פגיעה במנועי צמיחה כלכליים. "הימין־מרכז הפך לפרויקט טכנוקרטי, אנטי־דמוקרטי", הוא כותב, "הוא איבד את יכולתו להרשים", החמיץ לגמרי את משמעות "עליית האידאולוגיה הנעורה", וכשהוא נתקל במשבר הוא ניסה לפתור אותו בכלים פרוגרסיביים.
בפשטות, הימין לא סיפק את הסחורה. התפקוד המדינתי שלו היה לקוי, הוא לא הציב חלופה ערכית ומדיניות משל עצמו, והוא לא נמנע מהמשברים והדעיכה שמייצרת אג'נדת השמאל, אלא אולי רק קידם אותם קצת יותר לאט. בעקבות זאת המצב הידרדר, הצעירים מרגישים שלא סופרים אותם, שחייהם קשים משל הוריהם, ושאין להם אופק. הם מקצינים ומגיבים בהתלהבות לתעמולה בוטה ואגרסיבית, שמבטיחה שינוי כיוון.
אם כן, כישלון הימין ה"רך" מעורר את זעם הצעירים. בארה"ב הוא הוביל לעליית טראמפ – שגם התמיכה בו כללה פלג ימני רדיקלי – ובאירופה לעליית הימין הקיצוני. התסכול מנוצל בידי פופוליסטים חדורי שנאה וחסרי עכבות, שמשתמשים לתועלתם במדיות החדשות, שמראש בנויות על מנגנוני הלהטת יצרים. לדעת הית' התוצאה תהיה פיצול גדול בימין, שיעלה לשלטון את השמאל הרדיקלי החדש. אפשר להוסיף שגם עליית הימין החדש, האנטישמי והאגרסיבי, איננה מבשרת טובות לאיש. קואליציית ימין שתכלול אותו, באירופה או בארה"ב, תהיה מזיקה ורעה לכולם, ובוודאי לישראל וליהודים.
מחאות בבריטניה | צילום: AP
הניתוח של הית' משכנע, אבל חסר בו מרכיב מרכזי, והוא כישלון הדמוקרטיות בריסון המדינה הבירוקרטית. הצמיחה של המוסדות הבירוקרטיים נעשית בצל האינדוקטרינציה האקדמית, שהופכת אותם לפרוגרסיביים כברירת מחדל (ובקרוב ל"נעורים"). החולשה של הימין השמרני נעוצה בתלות של פוליטיקאים ב"אנשי המקצוע" של "השירות הציבורי", שהפכו בינתיים לשחקנים פוליטיים ומעמדיים מובהקים, בין השאר בשל עליית הכוח והאקטיביזם של מוסדות המשפט במערב.
ההשפעה האקדמית חשובה בעוד מובן. מערכות החינוך הפוסט־מודרניות עוצבו על ידי גישות ודעות שמגיעות הישר מהאוניברסיטאות. אינספור תלמידים נחשפים היום במערב לרדיקליות נעורה כאל נורמה מחייבת מוסכמת ואמת שאין להרהר אחריה. מכיוון שהנורמה חשובה מהתוכן, כשהצעירים דוחים את הנעורות, הם בכל זאת נשארים עם הרדיקליות. דהיינו, הם חשים באופן טבעי שאם לשמאל מותר להכריז מלחמת חורמה על כל רעיון ואדם בימין, חובת הימין היא להכריז מלחמה הפוכה, שמפעילה את אותם אמצעים.
איך המגמות הללו נראות בישראל? אצלנו ישנו פרדוקס מעניין, שנובע כצפוי מכהונתו הארוכה באופן יוצא דופן של ראש הממשלה נתניהו.
מצד אחד נתניהו, שמקביל בכך לטראמפ, מבוגר דיו כדי לייצר מעין אחדות בין־דורית בימין. בכישוריו ובפופולריות שלו, הוא מייצר גשר על־זמני שמחבר את המחנה, ועצם נוכחותו הקבועה ממתנת את תהליכי ההקצנה, משככת את הביקורת בימין, ומעכבת את התפרצות הדור הצעיר והמוזנח נגד ההנהגה החיוורת של הימין (שהפריימריז בליכוד השבוע בישרו על המשכיותה).
מצד שני, נתניהו הוא בעצמו הנציג הבכיר של דור ההנהגה המאכזב. ארז תדמור שאל "מדוע אתה בוחר ימין ומקבל שמאל?" והתשובה ההיסטורית תהיה: כי נתניהו. לא תהיה להיסטוריה ברירה; כשיבחנו את תהליך ההידרדרות שתיאר הית' – הכישלון הימני המנהיגותי, הערכי והביצועי – שנכון לבושים בארה"ב, לקמרון וג'ונסון באנגליה, למרקל בגרמניה ועוד, המקביל להם בישראל יהיה בהכרח נתניהו.
אלא שנתניהו בקרוב יסיים את תפקידו – בצער צריך להודות שממילא הוא כבר נחלש מאוד, והממשלה האחרונה הייתה הגרועה בממשלותיו, עד כדי כך שהכתימה את מורשתו בימין אולי באופן בלתי הפיך. כשיסתיים עידן נתניהו, לפי הניתוח של הית', יתפרץ אצלנו לא רק משבר פוליטי, אלא גם משבר ההקצנה בדור הצעיר.
האתגר הגדול של הימין בישראל, בניסיון לקדם פני רעה, יהיה לבנות מחדש חלופה שלמה, פוליטית, אידאולוגית ומדינית, שתהיה ערכית, הוגנת ודמוקרטית. הימין הלאומי המתון ייבחן בהצלחתו לשכנע את הצעירים שביכולתו לתקן ולתת להם אפשרות ריאלית לבנות לעצמם עתיד טוב יותר. זאת משימת הדור הבא של פוליטיקאים. טוב יעשה אם יתחיל להתכונן אליה כבר עתה.
עוד כתבות בנושא
