בזמן הרפורמה במערכת המשפט צללתי פעם לוויכוח סרק עם אחד ממתנגדיה. בתוך חמש דקות הוא העלה את הטיעון הקפלניסטי האולטימטיבי: "ומה אם הכנסת תקבע שצריך להרוג את כל הג'ינג'ים?" אמרתי לו: "ומה אם בית המשפט יורה להרוג אותם?" לזה דווקא הייתה לו תשובה טובה. "השופטים לעולם לא יגידו להרוג את הג'ינג'ים", הוא אמר; "הם לא יעשו את זה לשרגא".

אליעד שרגא צד את תשומת ליבי לפני ארבע שנים בנאום שנשא בהפגנה כנגד הממשלה. מהנאום ההוא השתמע שהיהודי הזה רואה בעצמו שילוב של צ'רצ'יל הנלחם בנאצים עם כת מדבר יהודה הנאבקת בשטן: "בני חושך השתלטו על ממשלת ישראל... נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות... לעולם לא ניכנע!". בהפגנות הללו נשמעו לימים גם אמירות חמורות הרבה יותר, כמו דברי רון חולדאי: "דיקטטורות הופכות לדמוקרטיות רק בשפיכות דמים". ובכל זאת, היה משהו יוצא דופן באותו נאום של שרגא: הוא נאמר בכסלו תשפ"ג, דצמבר 2022 – חודש וחצי לפני שהציג יריב לוין לראשונה את הרפורמה, ושבועיים לפני שבכלל הושבעה ממשלת הימין. האגרסיביות המיליטנטית של שרגא לא נבעה אז מאיזו פעולה ספציפית של הממשלה, או אפילו מתוכנית מסוימת שלה. הוא השווה את יריביו לנאצים בני חושך לא בגלל משהו שהם עשו, אלא פשוט משום שהם ניצחו בבחירות.

עד כמה האגרסיביות הזו של הקפלניסטים הועילה להם? מעט מאוד. לדעתי דווקא בגלל המיליטנטיות המופרעת של האופוזיציה השלימה ממשלת ישראל כהונה מלאה, לראשונה מאז ימי גולדה. אבל גם אם האגרסיביות הזו לא עזרה להם, היא פגעה בכולנו. יש לה מחיר חברתי עצום, שכולנו ממשיכים לשלם בריבית דריבית.

הביטחון העצמי של תומכי האופוזיציה הולך וגובר בימים אלו, לנוכח הסקרים המחמיאים. אין לי מושג מה יהיו תוצאות הבחירות, אבל נער הייתי גם זקנתי, ותמיד חודשיים לפני הבחירות נהנים תומכי השמאל מביטחון עצמי המתודלק בסקרים מחמיאים. אני מפציר בהם: קחו בחשבון גם את האפשרות שביבי ינצח – לפחות משום שזה מה שקורה בדרך כלל. מה תעשו אז? אם התשובה היא: נילחם בנקודות הנחיתה, נסרב לשרת, נרד מהארץ, נשרוף את המועדון – אוי לנו ואוי לכם. אם צד אחד במערכת הפוליטית מצהיר שוב ושוב שכאשר העם לא בוחר בו צריך להחליף את העם – הרבה דברים אפשר לומר על הדוברים הללו, אבל דמוקרטים הם לא.

יש גבול עד כמה אפשר למתוח את הטיעון הערמומי של "הדמוקרטיה המהותית", זו שגוברת כביכול על "דמוקרטיה פרוצדורלית". בסופו של דבר, המובן הפשוט של הדמוקרטיה ברור לכל אדם: העם הוא הבוחר את מנהיגיו. ומה אם שוב ושוב מודיעים אלו שהפסידו בבחירות שבמובן המהותי הם דווקא ניצחו; שאומנם העם לא בחר בהם אבל היה ראוי שיבחר; שכל מי שלא חושב כמוהם הוא בן חושך, שצריך להילחם בו בנקודות נחיתה מדומיינות? הגישה הזו אינה דמוקרטית בשום מובן. היא שואפת לדיקטטורה – ותקבל אנרכיה.

צריך להודות שאנחנו היהודים אנרכיסטים מטבענו. פעם חיים ויצמן פגש את נשיא ארצות הברית הארי טרומן, ואמר לו: אתה נשיא על 180 מיליון איש, ואני, יש מעליי שני מיליון נשיאים. לפני כמאה שנה היה בכיכר מוגרבי בתל־אביב שעון גדול, שלא היה מכוסה בזכוכית. מספרים שראש העיר מאיר דיזנגוף הורה להסיר אותו משם, והסביר למה: כל יהודי שעבר לידו כיוון אותו לפי השעון הפרטי שלו. התורה חוזרת הרבה על מאפיין אחד של בני ישראל: "עם קשה עורף", ואולי לזה היא מתכוונת. ספרי הנביאים אומרים על זה: "איש הישר בעיניו יעשה".

לנטייה היהודית לאנרכיה יש גם יתרונות, ובנסיבות מסוימות היא יכולה להיות אפילו חיננית. אבל אי אפשר לנהל ככה מדינה. קו ישר נמשך מנוער הגבעות לזקני קפלן, ובין האנרכיסטים המכונים "חלוצי הבשן" לאנרכיסטים שמציתים באיילון אבוקות עשן. אלו ואלו מסרבים לקבל את מוסדות המדינה הנבחרים והלגיטימיים, ודורשים שכל אזרחי ישראל יצייתו רק להם ולהשקפותיהם. אבל אי אפשר לחיות כך. ככה לא בונים אומה. מדינה שאזרחיה אינם מקבלים את סמכות הממשלה, שבעיניהם הפסד בבחירות אינו אפשרות לגיטימית – אינה יכולה להיקרא דמוקרטיה. יותר מזה: ספק אם לאורך זמן היא יכולה להיקרא מדינה.