כשאני מעיזה להגיח החוצה מהמשבר הפרטי שלי אל הנושאים הציבוריים שעל סדר היום, מתברר לי שהעולם, ובפרט אנחנו כאן, עמוק בתוך ויכוחים קריטיים. מלחמה כמעט שוב פרצה, הסכמים נחתמו, והבחירות בפתח נותנות את אותותיהן. הן כבר מורגשות בכל מקום, ובעיקר בשיח הציבורי שהולך ומקצין, מתלהם ומתקטב.

לפני שביתי נשרף והחיים שלי התהפכו, ידעתי שבתקופה הזאת אני רוצה לעקוב אחרי המצב בעיקר כדי לתרום את חלקי בשמירה על אקלים בחירות נעים, עד כמה שאפשר.

אני מבינה שכוחי מוגבל. אני מבינה שבאוגוסט, בחופש הגדול, כל דקה מתפזרת גם ככה לעשרה כיוונים, ושכרגע אני צריכה להיות פנויה יותר לבניית קורת גג למשפחה שלי, במובן הכי מילולי שיש ותוך מתן תשומת לב מרבית. אבל אני גם לא יכולה לא להישאר מרוכזת במה שמתרחש כאן באופן כללי, ולהביע את דעתי, שלא לומר את דאגתי.

בימים האחרונים יצא לי להיתקל שוב ושוב במודעות של פוליטיקאים, וגם בהתבטאויות של אנשי תקשורת שמדברים על פוליטיקאים, והרגשתי שאני פשוט רוצה לבקש משהו קטן.

בבקשה, תזכרו שזו מערכת בחירות.

בחירות הן דבר חשוב, אפילו דרמטי. יש בהן ויכוחים אמיתיים על הדרך שבה המדינה הזאת צריכה להתנהל, על ביטחון, על כלכלה, על חברה, על הנהגה ועל ערכים. יש יריבות. יש מחנות. יש ביקורת, ויש גם צורך אמיתי לשכנע את הציבור שהדרך שלנו טובה יותר מהדרך של הצד השני.

אבל זו לא מלחמה.

והפעם זה אמור להיות קל להבחין, כי באמת - יש לנו עדיין מלחמה.

יש אנשים שנלחמים בחזית, יש משפחות שמחכות להם. רובנו חיים כבר תקופה ארוכה במציאות בלתי אפשרית, עם איומים אמיתיים מבחוץ, ובפועל, מדינה שלמה צריכה להיות מסוגלת להתכנס סביב הדברים הבסיסיים ביותר שיאפשרו לנו להמשיך להתקיים.

ואני לא מצליחה להבין למה אנחנו כל כך מתעקשים לקחת את השפה הלוחמנית שיש לנו בשפע, ולכוון אותה פנימה. את ה"מלחמה" הפוליטית צריך להשאיר רק במטאפורה.

החובה להתווכח

כשאני רואה פוליטיקאי מדבר על פוליטיקאי אחר כאילו הוא האויב, כשהשימוש השגור בפי המתמודדים הוא "לוחמים", "אומץ" ו"גבורה", כשאנשי תקשורת מתארים מחנה אחר כאילו עצם קיומו הוא סכנה למדינה, אני רוצה לומר רגע: באמת? זה האויב שלנו?

האדם שמצביע איתי באותה הקלפי, שחושב אחרת ממני בנוגע למה היא הדרך הנכונה להוביל את המדינה?

בוודאי שיש טועים ויש גם מי שמנסה להוביל את המדינה לכיוונים מסוכנים. אין לי ספק בכך. בוודאי שדעות של אחרים יכולות להוציא אותי מדעתי ולהוות בעיניי מכשול להתקדמות בדרך שאני מאמינה בה.

ובהחלט שעלינו, כל אחד בדעתו ומחנהו לעשות כל שביכולתנו כדי לשכנע אחרים שלא לבחור במי שלא תואם את ערכיו ודעותיו. אבל אנחנו עדיין חלק מאותה מדינה.

בסוף הבחירות, אם נעשה אותן כמו שצריך, נמשיך כולנו לחיות כאן יחד.

הילדים שלנו ילמדו את אותה היסטוריה משותפת לנו, נעמוד יחד בתורים, נשלח את הילדים לצבא, נעמוד בצפירה, נשב ביציע באותם משחקים ונצטרך להמשיך להיות שכנים, חברים, בני משפחה ועם אחד.

וזה בעיניי אחד הדברים שאנחנו חייבים לזכור דווקא עכשיו.

ושוב, אני מדגישה, אני לא מבקשת לבטל את המחלוקת. להפך. מותר להתווכח. חובה להתווכח. דמוקרטיה בלי ויכוח היא לא דמוקרטיה. מותר גם להיות חריפים, לבקר, לחשוף, להצביע על כשלים ולדרוש תשובות. מותר לומר "אני חושבת שהאדם הזה לא ראוי להנהיג". מותר לנסות בכל הכוח לשכנע את הציבור לבחור במישהו אחר. אבל נדמה לי שאחרי שלוש שנים במציאות הנוכחית כולנו יכולים להסכים שיש הבדל עצום בין יריבות לבין מלחמה ובין יריב פוליטי לבין אויב. וההבדל הזה צריך להוביל אותנו להבחנה בין ניסיון לנצח בבחירות לבין רצון למחוק את הצד השני.

אנחנו מותשים ממלחמה, אין ספק. כל הזמן דרוכים ומתוחים לקראת הבאות. ודווקא לכן, בתקופה הזו, ראוי שמי שיש לו במה גדולה וכוח ציבורי רחב יזכור את האחריות שבאה עם הכוח הזה.

למילים ולביטויים יש כוח שלא נשאר רק בדפוס או על המסך. המילים האלו נכנסות לבתים. הן נכנסות לקבוצות הוואטסאפ, מגיעות לשולחן השבת, מחלחלות אל הילדים שלנו והופכות את מי שחושב אחרת מאיתנו ל"אנחנו" ו"הם", ואחר כך, בלי ששמנו לב, ל"טובים" ו"רעים". ובעיניי זה מסוכן.

יש לנו מספיק אויבים על אמת, ובאמת אין לנו צורך להמציא עוד כמה מבפנים.

אני לא יודעת איך תיראה מערכת הבחירות הזאת. אני גם לא יודעת כמה מהקולות שלי יישמעו בתוך כל הרעש הזה. יכול להיות שאוגוסט, הבית הזה שעדיין מרגיש לי זר לגמרי והחיים הפרטיים שלי שטולטלו קשות, ייקחו ממני את רוב הזמן.

אבל אם יש דבר אחד שאני כן רוצה להניח כאן, הוא בקשה פשוטה: בואו נריב על הבחירות. בואו נתווכח עליהן. בואו ננסה לשכנע זה את זה. אבל בואו, לא נהפוך את המחלוקת בינינו למלחמה. כי מלחמה יש לנו רק בחזית ושם, ורק שם, כדאי שנרכז את כל המילים הלוחמניות שלנו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il