חלק מחבריי בימין מבקשים להעניש את הממשלה וזה מפחיד אותי. מאוד.
זה איננו פחד מסקר מסוים או מאדם מסוים. זה פחד קיומי. פחד שלי כאבא שנוסע בכבישי יהודה ושומרון, רואה יישוב קטן על ההר, גן ילדים, בית כנסת ואוטובוס שאוסף בבוקר ילדים עם תיקים גדולים מהם, ויודע כמה מהר יכולה תמונה רגילה להפוך לזירת מלחמה. אני יודע שערב שבת יכול להתחיל בשירים, בחברים ובשמחה, ובתוך שניות להפוך לירי, לפצועים ולחברים הרוגים. אני מכיר את הרגע שבו מקום בטוח מפסיק להיות בטוח, ואת ההבנה המצמיתה שאין כרגע איש בינך לבין המחבל.
לכן קשה לי כל כך לשמוע חברים טובים שלי בימין וב״מרכז״ שהרימו ידיים. בשל העובדה שנמאס להם, שהם כועסים, נגעלים ומאוכזבים, שהם רואים במחנה שלנו יהירות, קיצוניות, כוחנות, חוסר אחריות ועוד - הם בוחרים למעשה במחנה השני.
הכי מעניין
בחלק גדול מהדברים החברים שלי צודקים. גם אני רואה את הטירוף. יש במחנה שלי אמירות שמביישות אותי, אנשים שלא אבחר בהם ומעשים שלא אסכים להגן עליהם. כואבת לי חרפת אי הגיוס החרדית. מכעיסים אותי מי שהחליפו אחריות בצעקה, אהבת ישראל בשנאת האחר ותפיסת עולם רצינית בסרטונים מטופשים. אינני חושב שכל מי שקורא לעצמו ימין ראוי לקול שלי, אינני חושב שכל החלטה של ממשלת ימין היא נכונה, ואינני חושב שנתניהו או הנהגת הימין פטורים מאחריות לאסון 7 באוקטובר. נגד חלק גדול מהדברים האלה יצאתי וכתבתי כאן לאורך השנים. זה לא השתנה.
אבל יש הבדל עצום בין להחליף את האנשים שנכשלו, לבין להחזיר לשלטון את התפיסה שהביאה לכישלון. אפשר לכעוס על מנהיגים, צריך לדרוש מהם אחריות, ואולי בחלק מהמקרים מוכרחים להחליף אותם. אבל אסור שבתוך הכעס על האנשים נחזיר את הרעיונות שכבר עלו לנו בדם. אסור שנעניש את עצמנו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בזמן ניהול מתקפת-המנע נגד איראן | צילום: אבי חיון, לע"מ
מאז פרשת בראשית של שנת תשפ"ד תפיסת המלחמה וההגנה של מדינת ישראל מצויה ב״תשובה״ עמוקה. לא הכול טוב. חמאס לא נעלם, חיזבאללה לא נעלם, איראן לא נעלמה, ושילמנו ועודנו משלמים מחיר בלתי נתפס. אבל ישראל של היום איננה ישראל של בוקר שמחת תורה. אנחנו יוזמים יותר, מגיעים רחוק יותר ומוכנים פחות לקבל את התעצמות האויב כעובדת טבע. מנהיגים שהלכו עלינו אימים חוסלו, מערכי פיקוד, טילים והגנה אווירית שנבנו נגדנו במשך עשרות שנים ספגו מכות עצומות, וגם המסלול המיידי של איראן לפריצה גרעינית נדחק לאחור. אלה הישגים של ההנהגה, הלוחמים, אנשי המודיעין, המילואימניקים, המשפחות והחברה הישראלית כולה.
אבל שום הישג צבאי אינו נשמר מעצמו. צבא יכול להשמיד אלף משגרים, וממשלה יכולה לאפשר לאויב לבנות אלף חדשים. חיילים יכולים לשלם בדם כדי להרחיק מחבלים מהגדר, ומדינאים יכולים להחזיר אותם אליה בשם ״הסדרה״, ״לחץ בינלאומי״, ״אופק מדיני״ או צורך פוליטי של קואליציה. שלוש שנים של גבורה יכולות להפוך בתוך זמן קצר לעוד תקופה של הכלה, הבלגה וקניית שקט מאויב שמעולם לא התכוון למכור לנו שלום.
וזו הסיבה שאני מפחד מחילופי שלטון. לא מפני שהממשלה הנוכחית מושלמת, ולא מפני שמישהו קיבל בעלות נצחית על המדינה, אלא מפני שהחלופה המתגבשת עלולה להחזיר אל ההגה בדיוק את התפיסות שמהן אנחנו מנסים להיחלץ.
בנט שיקר לבוחריו בשנת 2021, הקים ממשלה הפוכה מן ההבטחות שעל בסיסן נבחר, וכיום הוא כבר אינו אפילו מתחפש לחלופה ימנית נפרדת, אלא רץ ברשימה אחת עם יאיר לפיד. ליברמן לא יכול להיות חלופה ביטחונית, הוא פוליטיקאי של כעס שלא נתן לממשלה אחת בה היה שותף להשלים את ימיה, הוא חסר רגישות ומונע שוב ושוב ממאבקים אישיים, וגם הוא כבר היה שר מרכזי בממשלה שנשענה על רע"ם.
ואייזנקוט איננו התיקון לתפיסת ההכלה. הוא היה מן המנסחים הבולטים שלה. במסמך אסטרטגיית צה"ל שפורסם בתקופתו נקבע שבמערכה מוגבלת המטרה היא להשיב את השקט בלי לחתור לשינוי אסטרטגי מיידי, ובמאמר שכתב לאחר פרישתו הציג את ״המערכה שבין המלחמות״ כתפיסת ״שב ועל תעשה״ שנועדה להרחיק את המלחמה.
עוד כתבות בנושא
אבל הסיפור גדול גם מבנט, מליברמן ומאייזנקוט. בישראל לא בוחרים רק אדם או מפלגה, אלא את כל מי שיקבל כוח יחד איתם. מי שבלעדיו אין 61 מנדטים איננו אורח בממשלה. הוא בעל מניות. הוא מקבל תקציבים, מינויים, חקיקה והשפעה, ובעיקר יכולת להציב תנאים ולהפיל את הממשלה.
לכן כשמחנה שלם נספר כגוש אחד, אי אפשר להצביע לזרוע שנראית ימנית ולהעמיד פנים ששאר הגוף אינו קיים. יאיר גולן כבר הודיע שממשלה בהשתתפותו תפסיק את המימון הציבורי למכינת עלי, שדוד זיני ״ילך הביתה״ ושמינויו של רומן גופמן ייבחן מחדש. רע"ם שגם היא יכולה להיות האצבע ה61 איננה עוד מפלגת מגזר תמימה. היא הזרוע הפרלמנטרית של הפלג הדרומי בתנועה האסלאמית, ומצעה כולל תמיכה במדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, פינוי התנחלויות וזכות השיבה. וגם תמיכה באויב, ואי גינוי חמאס כאשר הוא פוגע בחיילנו.
זה מבחינת ההרכבים. ובאשר לשטח? ביהודה ושומרון, למשחק הפוליטי הזה עלול להיות מחיר שאין ממנו דרך חזרה. בחלקים רבים כאן אין ערים גדולות המוגנות בעומק, אלא יישובים קטנים, שכונות מבודדות, כבישים, בתי כנסת וגני ילדים שהמרחק בינם לבין מוקדי אוכלוסייה עוינים נמדד בדקות הליכה. אחרי 7 באוקטובר בהתארגנויות מדהימות הוקמו חוות על שטחים עוטפי ישובים. חוות שמהותן ועניינם לתת מרחב הגנה וביטחון כדי שהילדים שלנו לא יירצחו. כשחלקים מגוש השמאל מבטיחים להחריב את החוות, אני מאמין להם.
כשהם מבטיחים להחריב, אני מאמין להם. חוות אביחי | צילום: נעמה שטרן
אני מבין את הכאב ואף חלק ממנו. אני מבין את הזעם על אי הגיוס - ניהלתי קמפיין כנגד העוול. אני מבין לחלוטין את המבוכה מהתבטאויות קיצוניות ואת התחושה שאנשים מסוימים במחנה שלנו איבדו את הדרך. גם אני אינני מוכן להגן עליהם. צריך לסלק קיצוניים, לחזק אנשים נורמליים, ישרים, משרתים ואחראים, לחקור את 7 באוקטובר ולא לאפשר לאיש לעטוף כישלון בדגל.
אבל אסור להפוך את הכעס שלנו לנשק המכוון אל הילדים שלנו. תפיסת הכלה שקרסה יכולה לקבור אותנו בתוך ארבע שעות.
כמעט שלוש שנים לקח לנו להתחיל לתקן את מה שהתפרק בבוקר אחד. אל תיתנו לכעס שלכם וליום בחירות אחד להרוס את הכול.