החלטת יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט נועם סולברג, לאסור על נציגי המפלגות בקלפיות להעביר את שמות המצביעים שכבר הצביעו ואלו שטרם מימשו את זכותם הגיונית מאוד כשלעצמה.
אכן, המרצת המצביעים בידי המפלגות היא שיטה ותיקה, שימיה כמעט כימיהן של מערכות הבחירות בישראל. אלא שהתפתחות הטכנולוגיה בשנים האחרונות, המאפשרת הזנת נתונים אוטומטית, עיבוד כמויות גדולות של מידע בזמן אמת והפצת מידע באופן מיידי, הפכה אותה לבעלת פוטנציאל לפגיעה בפרטיות.
העובדה שבבחירות הקרובות יש צד אחד במפה הפוליטית שייפגע מההחלטה יותר מצד אחר אינה יכולה להצדיק כשלעצמה פגיעה כזו בפרטיותם של המצביעים, ודאי בשעה שהזכות לפרטיות זכתה למעמד הרם של הגנה מפורשת במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הבעיה בהחלטתו של סולברג אינה עצם ההחלטה, אלא מועד נתינתה - לאחר שהכנסת כבר יצאה לפגרת הבחירות. הזכות לפרטיות, ככל זכות אחרת, איננה מוחלטת. הכנסת רשאית לאזן בינה ובין אינטרסים אחרים, כמו העלאת שיעור ההשתתפות בבחירות, למשל. אם ההחלטה היתה ניתנת לפני חודשיים או שלושה, הייתה לכנסת הזדמנות לגבש הסדר מאוזן שיאפשר המרצת מצביעים בפגיעה מינימלית ככל האפשר בפרטיותם. כעת, לאחר שמערכת הבחירות יצאה לדרך והכנסת כבר בפגרת הבחירות, הדרך לכך נחסמה, והמפלגות ניצבות מול שוקת שבורה.
נכון לעכשיו לא נותרה למפלגות כל ברירה מלבד עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה. אך מה הסיכוי שבית המשפט העליון יעניק להן סעד נגד עמדתו העקרונית והמבוססת מבחינה חוקית של המשנה לנשיא שלו?