"באמא שלכם, תפסיקו לדבר על הציונות הדתית. אנחנו לא כאלה מעניינים" - זו המחשבה שעברה לי בראש בכל פעם שהזדמנתי לסמינר מחלקתי כסטודנטית למדעי המדינה, וגיליתי ששוב, כמו בפעם הקודמת, אנו מככבים בעוד מחקר מרתק על הסוציולוגיה והפוליטיקה הציונית־דתית.

כן, אולי קשה להאמין, אבל עשרות חוקרים צעירים מכל המגזרים חיים ממלגה זעומה ומפספסים אירועים משפחתיים כדי לעמוד על ההבדלים הדקים בין יוצאי הר המור ליוצאי מרכז הרב, או כדי להעמיק בניואנסים בין סוגי הבובו ובמתאם בין גובה המטפחת לדפוסי הצבעה בקלפי. אפשר לטפוח לעצמנו על השכם. זו לא מגלומניה: מתברר שאנחנו באמת מעניינים.

אגב, זה לא בגלל הבובו - המצאה שאינה מביישת שרשרת מכובדת של הברקות המוח היהודי - אלא בגלל שאנחנו קבוצה קטנה להחריד, 12 אחוזים מהאוכלוסייה לפי הערכות מפליגות, כולל דתל"שים, שנוכחת מעבר לכל אמת מידה במוקדי ההשפעה. מבית המשפט העליון ועד לכל המפלגות הציוניות בכנסת, מהתקשורת ועד למגרש המסדרים בבה"ד 1 – ברור גם לבאים מבחוץ שמשהו בקבוצה הזו מייצר שאפתנות בלתי נדלית לאחוז בהגה.

דא עקא, לו נחת חייזר בכדור הארץ השבוע, הוא היה מוותר ללא כל נקיפות מצפון על עוד הרצאה מבטיחה בנושא הכיפות הסרוגות, כי הרושם שהתקבל מהפריימריז בציונות הדתית הוא שלא מדובר בקבוצה קטנטנה שמסעירה את דעת הקהל. זו בסך הכול מדורת שבט קטנטנה, שלולית מקומית, סיר צ'ולנט של שבת שבו לכל המרכיבים יש פחות או יותר טעם דומה.

אולי אפשר להעביר סעודת שבת שלמה בוויכוח נוקב על ההבדל התהומי בין הישיבה בקדומים (בצלאל סמוטריץ') לישיבה ביצהר (צבי סוכות), ובין המתח הבלתי ניתן לגישור בין קריית־ארבע (אורית סטרוק) לגוש עציון מזרח (שמחה רוטמן) – אך מי שלא שאוב עד כדי כך לביצה המגזרית, מזהה די בקלות שהמפלגה שמתיימרת לייצג 12 אחוזים מהציבור מורכבת כולה מבוגרי מוסדות שמרניים שגרים לאורך כביש 60. יוצאת הדופן היחידה היא מיכל וולדיגר, היחידה ברשימה שמתגוררת במקום שיש בו מעל ל־8,000 תושבים.

חלק מנבחרי הציבור של המפלגה עושים עבודה יוצאת מן הכלל. על חלקה החמאתי בנפש חפצה רק לפני שבועיים. אבל אם יש דבר אחד שלמדנו בדרך הקשה, הרי זה שלא מספיק לעשות את הדבר הנכון אם אין לך ציבור מאחוריך - והדרך היחידה לשכנע את הציבור להצביע לך היא להבטיח שאתה המייצג הכי טוב ורלוונטי לציבור הזה.

170 איש הצביעו בפריימריז לציונות הדתית - רשימה פנימית שלא פורסמה בצורה מסודרת בשום מקום. הם בחרו חבורה קטנה והומוגנית. סלחו לי, אך לא ככה נראית התעוררות פוליטית, ולא כך נראית מפלגה שיוצרת עניין ומגלמת הבטחה.

אפשר רק לקנא בפריימריז התוססים, רווי היצרים והמתח שראינו בשבוע שעבר במפלגת הדמוקרטים (ולאחל להם ישיבה ממושכת באופוזיציה, בעזרת השם). פריימריז פתוחים אינם ערובה לרשימה טובה (לא תאמינו מה קרה למפלגת הליכוד), אך הם מכריחים את חברי המפלגה להיות מחוברים לשטח, לכתת את רגליהם בין בוחרים ומתלבטים, ולתת דין וחשבון אמיתי על הקשר בין המפלגה ובין הציבור.

אלו לא טענות של משטרת הייצוג, אלא עיסוק בנכונות להיות בית פוליטי לציבור רחב יותר מזה שמזוהה אידיאולוגית אך ורק עם הרוח הטובה והיפה שנושבת בין יצהר לקריית־ארבע. לציונות הדתית על גווניה יש כל כך הרבה במשותף: האם באמת קשה להכניס לרשימה אנשים שהדגל שלהם הוא חינוך ורווחה? האם לא היה שום מועמד מהפריפריה? מה לגבי מועמדים עם נטייה ליברלית יותר, שיהיו גשר טבעי לשותפות פוליטית עם מפלגות שאינן חרדיות?

זה לא שגרעין קטן וקשה לא יכול לעשות עבודה טובה. הוא יכול. אבל המחשבה שאפשר ליצור חוד חנית קטן שיוביל במסירות נפש את המשימות הלאומיות החשובות ביותר כבר נכשלה באופן נחרץ כבר בקיץ 2005. אז למדנו שלא מספיק להיות צודקים וגם לא מספיק להיות חכמים: צריך להתנחל בלבבות - וכדאי להתחיל בלבבות של הבוחרים שלך.