במאמר "תורת חיים בלי פוליטיקה קטנה", שפורסם כאן לפני כשבועיים, הלין גדעון דוקוב על כך שמרוב הערכתו לרבנים בכלל, ולרבני הציונות הדתית בפרט, קשה לו לראות אותם "מתלכלכים" ברפש של הפוליטיקה ובהתבטאויות פוליטיות. מבחינתו הם "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". עדיף שיישארו נקיים, כשהם מסתפקים באמירות עקרוניות־תורניות, ולא "יתלכלכו" כשיתרגמו אותן לפרקטיקה, רחמנא ליצלן, בעולם המעשה ה"נמוך". הוא גם מביא שתי דוגמאות של רבנים שנכשלו בפוליטיקה, כהוכחה לכך שאינה מתאימה לעולמם של הרבנים, אף שאחד מהם אינו רק רב אלא גם פרופסור רב־מוניטין, ששימש לאחרונה בתפקיד ציבורי בכיר ביותר. לטענתו, כישלונם בפוליטיקה נבע מכך שרבנים בחרו בהם, אף שעובדתית הוועדות שבחרו אותם לא הובלו על ידי רבנים כלל ועיקר.
עוד כתבות בנושא
דאגתו של גדעון לכבודם של הרבנים ולכבודה של התורה ראויה לכל שבח. אולם הפוליטיקה במדינת ישראל אינה רפש, ורבנים אינם איסטניסים עדינים ושבריריים שיש לגונן עליהם. המילה "פוליטיקה" במדינת ישראל הפכה, בעיקר בתקשורת, למילת גנאי, אולם זוהי המערכת הציבורית־הייצוגית של מדינת ישראל ושל עם ישראל. בפוליטיקה מתקבלות ההחלטות הקיומיות הגורליות ביותר, על עתידו של עם ישראל בארצו, על צביונה של המדינה ועל ערכיה, על הבטחת ביטחונה ועצמאותה הביטחונית והכלכלית, על סדרי העדיפויות בחלוקת משאבי המדינה, על החוסן החברתי שלה ועוד. האם כל אלה ראויים להיקרא "רפש"? האם כל אלה צריכים להתנהל רק בידי אנשים שמתמחים בעולם הביצועי ובעולם המשא ומתן, ללא עכבות, והתברכו בכריזמה תקשורתית? האם לא נכון שבהחלטות הגורליות הללו ישתתפו אנשים בעלי הבנה ערכית ומשנה סדורה בסוגיות היסוד של הקיום הלאומי של מדינת ישראל: מהו עם ישראל, מהי זהותו הייחודית, ומה ערכה של מדינת ישראל?
במדינה דמוקרטית ההחלטות מתקבלות, באופן מעשי, בדרך של רוב ופשרות בין מפלגות ותפיסות עולם שונות, וטוב שכך. לעיתים, כדי להשיג רוב בנושאים החשובים מאוד לתפיסת עולמה של מפלגה מסוימת, עליה לרקוח עסקאות "תן וקח" עם מפלגות אחרות בנושאים החשובים לתפיסת עולמן. כלומר, בתרגום המעשי של הערך הגדול של ניהול המערכת הציבורית של מדינת ישראל ועם ישראל, יש צורך לעיתים בהתנהלות בדרכים שנראות כתחבולות וכדרכי עורמה. וכן, יש סבירות גבוהה שמהלכים כאלה ואחרים לא יהיו מקובלים על בעלי הדעות המנוגדות, והם יתנגדו להם ולעיתים אף יתקפו את מוביליהם לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, בקמפיין תקשורתי פוגעני. כי זאת דרכו של עולם במעבר מהאידיאל לעולם המעשה, ומהרעיון להתממשותו בחיים. האם זה אמור להפתיע אותנו? האם בגלל זה יש לכנות את הפוליטיקה "רפש"? האם מפני שכך הדברים נעשים, הדבר מוריד מערכיותם ומגורליותם?
הכי מעניין
"המינות הפקירה את המשפט" ("ישראל ותחייתו" ג, ב). הנצרות ביקשה להפריד בין העולם האידיאלי, ה"נקי", ובין העיסוק במשפט, בעולם הירוד של הקלקול והפשע. בנצרות אנשי הדת אינם אמורים לעסוק בשפיטה, כדי שלא ירדו ממעלתם אל עולמם של הנידונים. לעומתם, להבדיל, משה רבנו ישב לשפוט את העם הבא אליו "לדרוש א־לוהים" (שמות יח, טו). משה רבנו הנחיל לנו שגם ענייני המשפט הנמוכים הם "דרישת א־לוהים", משום שהם יישום של הערכים הנעלים בתוך העולם הירוד. ולא רק שאין בכך פחיתות כבוד, אלא יש בכך גם קידוש השם גדול. העיסוק במשפט ובדין גם גרר כלפיו ביקורת מצד מי שלא היו מרוצים מפסיקותיו, ומשה רבנו נאלץ להתמודד עם סוגיות מנהיגות ועם משברים קשים ביותר. מורשתו אינה להתרחק מכך כדי לא ליפול למשברים, אלא להבין שיש בכך שליחות, למרות המשברים.
משה רבנו ממשיך את דרכו של יעקב אבינו. כאשר הוא מגיע לפאתי שכם, הוא אינו מסתפק בקריאה בשם ה', אלא יורד לעולם המעשה: "אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם" (שבת לג ע"ב). הרב קוק זצ"ל ביאר שבכך ביקש לתקן מלכתחילה את ההאשמה של ירבעם משכם, שאיש של תורה וקדושה אינו מתאים לעסוק בפרקטיקה הקטנה של ההנהגה הציבורית: "הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחוכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע, שווקים ומרחצאות" (איגרת תשמ"ג). ושם מסיים הרב קוק זצ"ל, שגם רבי שמעון בר יוחאי טרח לרדת לעולם המעשה: "והוא הדין רשב"י הצווח כל כך על 'הנחת חיי עולם בשביל חיי שעה', חתר לתקן תיקון חומרי להסיר הטורח מרבים". גם יעקב נדרש, בעת הצורך, להתנהג בעורמה עם לבן: "אחיו אני ברמאות וכו'", ככתוב (שמואל ב כב, כז): "עם נבר תיתבר ועם עקש תיתפל" (בבא בתרא קכג ע"א). האדמו"ר הזקן דרש: "יעקב הוא בחינת יו"ד עקב" (תורה אור ויצא, כא): החיבור שבין השמימיות לפרקטיקה הנמוכה ביותר, שהיא העקב המתחככת בקרקע.
טענתו של דוקוב נוגדת את מהותה של פסיקת ההלכה - הורדת העקרונות הנעלים של התורה אל תוך עולם המעשה. תלמיד חכם אינו יכול להיות איסטניס. כל פסיקה שלו עשויה לגרור ביקורת מצד מי שחולק על דעתו. אם הוא אחראי על הכשרות בעיר, בלתי נמנע שימצא את עצמו מתעמת עם בעלי עסקים המבקשים שלא לעמוד בתנאי הפיקוח, ולעיתים ינסו להשחיר את פניו בתקשורת. ואם הוא דיין המתבקש להכריע בין בעלי הדין, סביר להניח שמי שלא יהיה מרוצה מפסיקתו יבקר אותו. האם נייעץ לרבנים לא להיכנס ל"רפש" הזה?
אמת, לא כל תלמיד חכם מתמחה בכל תחומי התורה, ויש תלמידי חכמים שאינם מתאימים להיות דיינים או מומחי כשרות ולהתמודד עם ביקורת והטלת מורא. לכן טוב שלא יעסקו בכך. מאידך, תלמידי חכמים שיש להם משנה סדורה בעולם הערכי הגורלי של מדינת ישראל ועם ישראל, ושיש להם גם היכולת המעשית והידע להיכנס לפרטי הפרטים של המעשה הציבורי והפוליטי, מחויבים לעשות זאת. הם אינם נופלים בכך מפוליטיקאים שבאו מעולמות אחרים. ואם המתנגדים לדרכם יטילו בהם רפש, יהיה זה לכבודם ולא לגנותם, לכבודה של תורה ולא לגנותה, "ולא יבושו מהמלעיגים".
"צורבא מרבנן דאיכא במתא - כל מילי דמתא עליה רמיא" (מועד קטן ו ע"ב): תלמיד חכם שבעיר, כל ענייני העיר מוטלים עליו. אכן, לא כל תלמיד חכם מתאים לכך. אולם היו רבנים שהנהיגו את נציגות הציבור הדתי־לאומי ומפלגתו בהצלחה, מאז קום המדינה. מורנו ורבנו הרב דרוקמן זצ"ל היה ענק ברוח וגם בעל הבנה מדויקת במעשה הציבורי ובפוליטיקה. רבות נועצנו בו, ורבים קיבלו את דעתו, ודווקא בשעה גורלית זו הוא חסר כל כך.