אני מאוד מעריך רבנים, ואת רבני הציונות הדתית אפילו יותר. למען האמת, אני מעריך אותם הרבה יותר מאשר עיתונאים, ובוודאי יותר מפובליציסטים כמו זה שכותב את הטור הנוכחי. דווקא מתוך ההערכה העמוקה הזו, ומתוך הכרה בחשיבות העצומה של לומדי התורה ומלמדיה בדורנו, קשה לי לראות אותם מתלכלכים. בימים אלו, כשמנועי המערכת הפוליטית שוב מתחממים וריח הבחירות נישא באוויר, חשוב לשים את הדברים על השולחן: בכל פעם שאני קורא טור פוליטי של רב כלשהו, שומע רב מתבטא לגבי הצעת חוק כזו או אחרת, או רואה שם של רב מתנוסס על עצומה או סרטון תמיכה בהפגנה, משהו בי מתכווץ. כן, זה ודאי קורה כשאני מתנגד לדבריהם, אבל בהחלט גם כשאני מזדהה לגמרי עם כל מילה. התחושה המיידית היא שכבוד התורה נפגע כשתופסי התורה מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.

ברגע שרב נכנס לזירה הפוליטית, הוא מעמיד את עצמו בשורה אחת עם כל פובליציסט או טוקבקיסט שמהגג ברשת. המשימה של רבני הציבור הדתי-לאומי קדושה וחשובה מכדי ללכלך אותה בעיסוק פוליטי, שתמיד, בסופו של יום, מותיר רק קצף על פני המים.

נכון. הציונות הדתית דוגלת ב"תורת חיים", שפורשת את כנפיה על כל תחומי חיי המעשה. ובכל זאת יש הבדל תהומי בין אמירות עקרוניות-תורניות ובין הפרקטיקה הנמוכה. רבנים יכולים וצריכים לדבר על החשיבות העקרונית של מצוות צדקה, אבל אם יורו לנו לאיזו עמותה לתרום, נחוש בשיווק הזול. הם יכולים לדבר על ערך הצניעות, אך עיסוק פומבי בשאלת גזרת המכנסיים או סגנון החולצה ייראה כהנמכה של השיח. באותו האופן, תורת חיים אינה מתבטאת בהוראות הצבעה לאזרח ולפוליטיקאי. התפיסה שהרבנים יגידו לפוליטיקאי איך להצביע או לכלכלן באיזו מניה להשקיע היא לא "תורת חיים", אלא יותר תפיסת "דעת תורה" החרדית, שלא מתיישבת עם גישת הציונות הדתית, ושאת השלכותיה הבעייתיות על כבוד התורה כבר פגשנו.

רב שמעביר שיעור על המבט היהודי הנכון על שלטון החוק, או על המשמעות המוסרית-רוחנית של שירות צבאי ומסירות נפש, פועל במרחב של תורת חיים. כשהוא מתחיל לעסוק בשאלות של ניסוח חוקים או מזמין להשתתפות בהפגנות בכיכר – הוא טובע בבוץ. מי שנכנס לבוץ הפוליטי תמיד מתלכלך, גם אם הוא נזהר לא לטבוע.

כשפובליציסט או פוליטיקאי סופג קללות וגידופים, ומכונה "ביביסט", "בנטיסט" או "עבד של השמאל" או "של החרדים", זה אולי לא נעים, אבל זה טבעם של סיכוני המקצוע. אלו כללי המשחק. אך כשעושים את זה לרב, הבוץ ניתז ישירות על התורה שהוא מלמד. כיום יותר ויותר אנשים מחפשים חיבור אותנטי למסורת ולרוח, וכשרבנים מציבים את עצמם כשחקנים במגרש המפלגתי הם פוגעים באפשרות של המונים - מימין ומשמאל - להקשיב להם.

לכל זה צריך להוסיף את מבחן התוצאה. גם מי שיטען שיש ערך בהתלכלכות למען מטרה גבוהה, יגלה שרבני המגזר פשוט לא טובים בפוליטיקה. וטוב שכך. לימוד התורה המעדן את נפשם פוגע פגיעה אנושה בכישורי השחייה שלהם במי הביבים של הפוליטיקה.

אירועי העבר מלמדים שמעורבות רבנים בפוליטיקה לא הובילה להישגים מזהירים, בלשון המעטה. הרב רפי פרץ והרב פרופ' דניאל הרשקוביץ הם דוגמה מצוינת. שניהם רבנים טובים, אהודים וראויים, שעשו דברים גדולים עד שנכנסו לראשות המפלגה המגזרית. מפאת כבודם לא ננתח את הקריירה הפוליטית של כל אחד מהם, אך תיאור כהונתם כ"חוסר הצלחה" יהיה אנדרסטייטמנט מנומס. יותר מזה, שני האישים המעמיקים הללו נבחרו בידי "מועצה ציבורית" שהורכבה ולעיתים הובלה בידי רבנים מהשורה הראשונה - תלמידי חכמים עמוסי כוונות טובות, שביקשו לפעול למען הכלל ללא כל אינטרס אישי. אני ממליץ בלב שלם להאזין לשיעורי הרבנים הממנים והממונים, אך גם ללמוד את הלקח הפוליטי הצורב.

המחשבה שפוליטיקה וחדשות הן חזות הכול, ולכן חובה עלינו לעסוק בהן ללא הרף, היא שגיאה אופטית. התורה חשובה פי כמה. כשמכניסים אג'נדה פוליטית ומאבקי קואליציה-אופוזיציה לתוך שיחת ליל שבת או לשיעור דף יומי, לא מעלים את חיי המעשה למעלה אל הקודש אלא מורידים את התורה למטה, אל מי האפסיים הנרפשים של הפוליטיקה.