מקובל לאבחן שהציונות הדתית מתנדנדת תדיר בין מגלומניה לחוסר ביטחון. היא נזקקת לחיבוק החם של כל שמאלני מתפכח, אך גם בטוחה שעם מספר מנדטים חד־ספרתי היא יכולה לדרוש את הגשמת כל חלומותיה.

זה היה יכול להיות רלוונטי אילו היה הציבור מצביע כגוש אחד למפלגה ציונית דתית, כמו שעושים החרדים, ואז כוחנו הפוליטי היה שווה ערך לכוח החרדי. אך המגזר המשתלב ביותר בישראל מפוזר פוליטית. המפלגה שנושאת את שמו (לשווא) נשארה עם שבעה מנדטים. על כל מנדט שיש לבצלאל סמוטריץ' יש כמעט שלושה למשה גפני, יצחק גולדקנופף ואריה דרעי, ונראה שהחשבון הזה הוביל את סמוטריץ' למסקנה שמטריפה את בוחריו.

המילים הללו נכתבות כשבעלי בעיצומה של עוד תקופת מילואים, והכעס על הממשלה שהפקירה אותנו מתחת לאלונקה נוכח מדי יום. אך ההבדל בין הציבור המשרת ובין סמוטריץ' הוא לא הבדל ערכי, אלא מחלוקת בשאלה אחת: האם לציונות הדתית יש די כוח פוליטי להכריח את החרדים להתגייס?

ברור שסמוטריץ' חושב שלא. הוא רוצה אך לא יכול, וסבור שהכישלון המובנה הזה לא צריך למנוע ממנו לממש שורה ארוכה של ערכים אחרים. לא מופרך ששר האוצר למד את השיטה משר האוצר של 2005, אחד בנימין נתניהו, שהבין שהוא יכול לנסות למנוע את ההתנתקות - אך זה יגרום לו לפספס הזדמנות חד־פעמית להזניק קדימה את כלכלת ישראל.

כמוהו גם הבני"ש הנצחי של הציונות הדתית למד את תורת הוויתורים הכואבים של הפוליטיקה, ומתעקש שהגיוס אינו חזות הכול.

גם אם הציונות הדתית תפיל את הממשלה, אף חרדי לא יתגייס. גדי איזנקוט מחליף נשיקות באוויר עם ש"ס, יאיר גולן כבר הבהיר שלא יהסס לצרף חרדים לממשלה אם הליכוד וסמוטריץ' בחוץ. מפלגות האופוזיציה רואות בכיפה הסרוגה שותפה משנית במקרה הטוב, כל עוד היא חפה מהשקפה ימנית, ובמקרה הרע חבורת "אוכלי מוות" שבאה להפריע להן. מפלגת האיחוד של העבודה ומרצ לא תהסס לתת לחרדים כל מה שליבם חפץ בזמן שהטהרנים של הציונות הדתית יישלחו להמשיך לשרת, להיפצע ולמות בשדה הקרב, כשגולן צועק שהם הורגים תינוקות כתחביב ונאור נרקיס לועג שההסדר הפך אותם לחיילים גרועים. למעשה, יש סיכוי לא קטן שהממשלה הזו היא ההזדמנות האחרונה של הציונות הדתית, כישות פוליטית, להטיל את כובד משקלה על המציאות הישראלית.

אפשר לבקר את סמוטריץ' על הוויתורים המפליגים בנושאי דת ומדינה, ולא פחות מכך על הרטוריקה האורווליאנית שהוא מאמץ בשיח עם החרדים כשהוא מדבר על "כבוד ללומדי התורה" (כלומר, למשתמטים) או על "הסדרת מערך הכשרות" (כי מה צועק "הסדרה" יותר ממערך ממשלתי ענק בשליטת ש"ס?). אפשר לשאול איפה היישובים החדשים בנגב ובגליל, ומדוע מפלגה ששייכת לציבור מגוון היא נישתית מבחינה סוציולוגית, ומתקשה ליצור שותפויות פוליטיות מחוץ לגוש הליכוד־חרדים. אך עם כל הביקורת, סמוטריץ' הפוליטיקאי הוא נבחר ציבור חד, מסור ומקצועי, שתמיד מוכן לנמק את מדיניותו.

אנשים כועסים שהוא "השקיע רק בחוות", כאילו למנוע הקמת מדינה פלסטינית במרחק ירי קלצ'ניקוב מכביש 6 הוא עניין מגזרי. אך תפקודו של סמוטריץ' כשר אוצר ניצח את נבואות הזעם של המלחמה. המשק הפגין חוסן, השקל נשאר חזק והבורסה עלתה. למרות שהמלחמה דרשה משאבי זמן ותשומת לב רבים, סמוטריץ' נלחם בהון השחור, פתח שווקים נוספים לייבוא, והוביל רפורמה להגדלת התחרות בבנקאות ובפיקדונות. שר האוצר הוכיח שיש לו חריצות ואינטליגנציה לעמוד במשימות הכבדות של מדינה במלחמה, וגם הבהירות המוסרית להיאבק על עמדתו ועל עמדת הציבור שהוא מייצג אל מול לחצים כבירים – בעיקר כשסירב להצביע בעד עסקה רעה וחלקית לסיום המלחמה.

סמוטריץ' כנראה פותח את הבוקר בתפילת שחרית, ולא ב"תפילת השלווה" המפורסמת של הכומר הפרוטסטנטי ריינהולד ניבור. ובכל זאת נדמה שיש לו השלווה להשלים עם הדברים שאין בכוחו לשנות, והאומץ לשנות את הדברים שיש בכוחו לשנות. מצביעיו, מנגד, זקוקים ליכולת להבחין בין השניים.