רפורמת התקשורת של שלמה קרעי דוהרת בקצב מהיר, אבל בשבוע שעבר נתקל השר במשוכה בלתי צפויה. עד כה הצליח קרעי לנהל מדיניות הפרד ומשול בין הייעוץ המשפטי לממשלה ובין הייעוץ המשפטי לכנסת. עם המשנה ליועמ"שית אביטל סומפולינסקי הוא כמעט לא דיבר, כחלק מהחרם שהוא מטיל על גלי בהרב־מיארה, אבל עם שגית אפיק הוא ישב שעות ארוכות והגיע להסכמות על חלקים שונים ברפורמה.
בשבוע שעבר המהלך הזה קרס. אפיק הוציאה מכתב שבו ציינה כי לאחר שהשקיעה אינספור שעות ברפורמה, היא לא הצליחה להשפיע על סעיפים שבראייתה הם מסוכנים ואינם עומדים ברף המינימלי הנדרש כדי להבטיח את עצמאותם של כלי התקשורת בישראל.
קשה לחלוק על עצם הצורך ברפורמה מקיפה בשוק התקשורת הישראלי. המסגרת הרגולטורית שנבנתה בשנות התשעים נשענה על עולם של תדרים מוגבלים, זיכיונות, כבלים ולוויין. היא נולדה בעולם שבו התדרים היו משאב ציבורי מצומצם המחייב פיקוח הדוק. בעשור האחרון, הטכנולוגיה שינתה את המצב מן היסוד. המעבר לשידורים על גבי אינטרנט, חדירתן של פלטפורמות בינלאומיות וטשטוש הגבולות בין טלוויזיה, רדיו ופודקאסטים, יצרו מציאות שבה ההבחנות הישנות אינן מחזיקות עוד.
הכי מעניין
האבסורד בולט במיוחד בתחום הפקות המקור. אין שום היגיון בכך שחובת השקעה בתוכן ישראלי תחול על שחקנים מקומיים כמו יס, סלקום או ערוץ 12, אך לא על פלטפורמות בינלאומיות שמפיקות כאן הכנסות משמעותיות כמו נטפליקס, ולא על ערוץ 14 או i24. כאשר הפלטפורמות זולגות לאינטרנט, אך החובות נגזרות רק מן המודל הישן, היקף ההשקעה בתוכן מקומי נשחק. אם מבקשים לשמר תעשיית יצירה ישראלית, אי אפשר להותיר את השחקנים הדיגיטליים מחוץ למגרש.
קרעי | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
גם בתחום החדשות והאקטואליה התמונה מורכבת. שוק שבו גופים מסוימים כפופים להסדרה כבדה ואחרים פועלים כמעט ללא רגולציה, יוצר עיוות תחרותי. כאשר ערוצי הכבלים והלוויין מצויים תחת משטר חובות מפורט, בעוד חלק מהשחקנים האינטרנטיים נהנים מאפס פיקוח, קשה לדבר על מגרש משחקים שוויוני.
יתרה מכך, בדיון הציבורי הגלובלי סביב פלטפורמות דיגיטליות, בינה מלאכותית ומניפולציות אלגוריתמיות, מבינים היום שהרעיון של אינטרנט נטול רגולציה הוא אשליה. במדינות המערב הולכים ומזהים את הצורך בהסדרה מושכלת של שחקנים דיגיטליים רבי עוצמה, והשאלה כבר איננה אם להסדיר אלא כיצד לעשות זאת. מנקודת המוצא הזאת, עצם היוזמה לעדכן את חוקי השידורים היא מהלך מתבקש.
במילים אחרות, התכלית הבסיסית של הרפורמה ראויה: ליישר את המגרש, לכלול תחת מסגרת אחת את כלל השחקנים שפועלים בשוק הישראלי, ולעדכן מנגנונים שנשחקו עם השנים. הוויכוח האמיתי מתחיל בשלב הבא: האופן שבו ההסדרה מתבצעת וטיב האיזונים שהיא מייצרת בין תחרות, חופש ביטוי ועצמאות תקשורתית.
עוד כתבות בנושא
ארכיטקטורה חדשה של כוח
ברפורמה של קרעי יש בסיס טוב, אבל גם כמה קביעות מסוכנות ובעייתיות. הסכנה הראשונה נוגעת להימנעות מהסדרה של מהימנות החדשות. בעולם של פייק ניוז על טורבו, עם אלפי בוטים המהדהדים תאוריות קונספירציה מופרכות, הטענה שלפיה הציבור יבחר בעצמו בין ערוצים נשענת על תפיסה צרכנית לא רלוונטית, כאילו מדובר בבחירה בין מותגי קפה.
חדשות אינן עוד מוצר מדף. הצופה אינו יודע אילו אינטרסים עומדים מאחורי הידיעה, אילו מקורות נבדקו ואילו נפסלו, ומהו היחס בין פרשנות לעובדה. במודל הקיים, על כל חסרונותיו, קיימת לפחות כתובת רגולטורית לתלונות והפרות בסיסיות של כללי אתיקה. מחיקת המנגנון הזה מבלי להעמיד חלופה שקולה איננה "כיבוד שיקול הדעת של הצופים" אלא הפקרה. אין כמעט דמוקרטיה מערבית שמוותרת לחלוטין על עוגן ציבורי מינימלי בתחום החדשות.
הסכנה השנייה היא ריכוז סמכויות רחב מדי בידי הדרג הפוליטי. רגולטור שיכול לרשום גופים, להטיל עיצומים כספיים כבדים, לדרוש מידע עסקי רגיש ואף להוציא גוף מן המרשם כך שהמסך שלו יוחשך, מחזיק בידיו כוח דרמטי. גם אם הכוונה המוצהרת היא כלכלית ותחרותית, עצם התלות של כלי תקשורת בהחלטות של שר ומנכ"ל משרדו, יוצרת פוטנציאל מתמיד לאפקט מצנן. די ברמז שהחלטה עסקית מסוימת תיתקל בקשיים רגולטוריים כדי להשפיע על עסקאות, מיזוגים או קו מערכתי. בשוק רגיש כמו שוק החדשות, עצמאות הרגולטור איננה פריווילגיה אקדמית אלא תנאי יסוד לחופש ביטוי.
השלישית היא ביטול ההפרדה המבנית בין חברת החדשות ובין הבעלים והזרוע המסחרית. ההבחנה בין בעלות או מימון ובין שליטה מערכתית נועדה לאפשר למערכת חדשות לעמוד מול בעליה. במצב הנוכחי, בעלים של חברת חדשות איננו יכול לפטר מחר בבוקר את העורך הראשי משום שאחד הדיווחים במהדורה עמד בניגוד לאינטרס של הבעלים. בישראל, שבה הזיקות בין בעלי הון לפוליטיקאים אינן סוד, ההפרדה הזו היא חגורת בטיחות חיונית. בלעדיה, הגבול בין מחלקת החדשות למחלקת הסחר יטושטש, והיכולת של העיתונאים להתנגד ללחצים תיחלש.
הבעיה הרביעית קשורה לביטול מגבלות על הבעלויות הצולבות. המגבלות הללו לא נולדו כגחמה בירוקרטית, אלא כדי למנוע ריכוז כוח בידי שחקן אחד חזק מדי, המחזיק במקביל בתשתית, בפלטפורמה ובערוץ חדשות. נכון שהעולם הדיגיטלי טשטש גבולות, אך ריכוזיות אינה מתאדה מאליה. כאשר האיסור המובהק מוחלף בשיקול דעת רחב של מועצה הכפופה בעצמה למנגנון פוליטי, ישנו סיכון להעמקת התלות של השוק בכמה מוקדי כוח מצומצמים. במדינה קטנה עם שוק פרסום מוגבל, בליעה של שחקנים אינה תאוריה אלא אפשרות ממשית.
כאשר מצרפים את ארבעת המרכיבים הללו מתקבלת תמונה רחבה יותר. לא מדובר בתקלה נקודתית בסעיף כזה או אחר, אלא בארכיטקטורה חדשה של כוח: פחות עוגנים נורמטיביים של מהימנות, פחות חומות הפרדה פנימיות, יותר שיקול דעת פוליטי ויותר פתח לריכוזיות. תקשורת כזו לא תהפוך ליותר "ימנית" אלא ליותר לקקנית, כזו שמעלימה עין מכשלים ומיישרת קו עם כל גחמה של הממשלה המוצגת כ"מדיניות", גם אם אין שום קשר בין הגחמה הזו ובין מדיניות ימין.