לא בכל יום זוכים נאשמים בעבירות חמורות למסע הסברה מחבק ונמרץ הקורא לשחרורם ממעצר. מי שנפלה בחלקם הזכות הם ארבעת הנאשמים בהצתת טבעת האש סביב מעון ראש הממשלה לפני כחודש וחצי. מאמר המערכת בעיתון הארץ כינה את פרקליט המדינה עמית איסמן "קרנף המדינה" בעקבות המשך מעצרם של הארבעה. במאמר אחר שפורסם לאחרונה באותו העיתון כונו העצורים "מלח הארץ", ואילו הפרשן משה גורלי טען במאמר בכלכליסט שהמעצר מעיד על כך שאיסמן מיישר קו עם "משטרת בן־גביר". בתקשורת ובחוגי המחאה, התמיכה בנאשמים העצורים רק הולכת ומתרחבת.

נגד הארבעה, עמוס דורון, שמואל ראובני, אייל גילר ומארק פויגל, שנחשד שהיה הרוח החיה מאחורי היוזמה, הוגשו כתבי אישום בעבירות שהעונש המרבי עליהן מגיע עד 20 שנות מאסר. עבירת הצתה בחלופה החמורה יותר שלה, היזק בזדון, חבלה במזיד לרכב ושיבוש מהלכי משפט. כדי להבין עד כמה ראה המחוקק בחומרה את עבירת ההצתה שהם מואשמים בה, די לציין שהעונש המרבי על עברה מסוגה, 20 שנות מאסר, זהה לעונש המרבי שנקבע בחוק לעבירת ההריגה עד לפני שנים ספורות.

קריאה בכתב האישום מלמדת שלא מדובר בהתלהטות יצרים רגעית, אלא ביוזמה זדונית מתוכננת ומחושבת. לשם תיאום ההצתה וביצועה נפתחה באפליקציית "סיגנל", הנחשבת ליישומון החינמי המאובטח ביותר להעברת מסרים סודית, קבוצה ייעודית שנקראה "מעשנים ביחד". פחי המחזור המיועדים להצתה אותרו ונבחרו מבעוד מועד כך שייצרו טבעת אש סביב מעון ראש הממשלה ברחוב עזה, בלב שכונת רחביה המאוכלסת בצפיפות. ערב לפני ההצתה נפגשו המעורבים כולם לתדרוך בצומת שילת. המשתתפים הונחו בידי פויגל להביא בקבוקים ריקים, ללבוש בגדים כהים ולעטות כפפות. בתדרוך חולקו משימות והועברו פרטים על לוח הזמנים, ההכנות וההצטיידות לקראת ההצתה. המציתים אף ניגשו לכלי רכב שחנה בסמוך ולקחו ממנו ציוד למעשה ההצתה - בקבוק עם חומר דליק, בד יוטה ועוד.

אחד מעורכי הדין כינה את היוזמה בסלחנות "חסמב"ה דור 3", אך היא תוכננה יותר כמו מבצע צבאי, עובדה שלא צריכה להפתיע לנוכח הרקע הצבאי העשיר של חלק מהמעורבים. ההצתה, חשוב להגיד, לא נעצרה בפחים עצמם. בעקבות הצתת אחד הפחים עלתה באש מכונית שחנתה בסמוך. כוחות הכיבוי אף נאלצו להורות על פינוי בניין מגורים שליושביו נשקפה סכנה לפחות לזמן מה. הניסיון לצייר את ההצתה – מעשה ידיהם של אנשים רציניים, מיושבים בדעתם, שהצעיר שבהם כבר חגג יום הולדת 54 - כמין משובת נעורים אינו משכנע, בלשון המעטה.

בניגוד לעבירת הרצח, בעבירת ההצתה אין כלל גורף שכל חשוד או נאשם יושב במעצר מרגע פתיחת החקירה ועד תום המשפט. על פי חוק במדינת ישראל מעצר אינו עונש. בית המשפט לא אמור להותיר נאשם במעצר לאחר שהסתיימה חקירתו והוגש נגדו כתב אישום אלא אם נשקפת ממנו סכנה לציבור או שיש חשש מבוסס שהוא עלול להימלט מאימת הדין. אבל יש עבירות מסוימות שמי שחשוד בהן נחשב לבעל "חזקת מסוכנות". כלומר, ההנחה הבסיסית היא ששחרורו מסכן את שלום הציבור. זה לא אומר שאי אפשר, לעיתים, להפיג את החשש באמצעים אחרים מלבד מעצר, שהוא האמצעי הדרקוני והקשה ביותר, אך הכלל הוא מעצר, והשחרור חריג. בין שופטי המעצרים יש אומנם מי שמחמירים עם חשודים ונאשמים בהצתה ואחרים מקילים, אך במקרה הנוכחי דומה שיש קונצנזוס סביב המסוכנות הגבוהה. השילוב של העובדה שההצתה הייתה מתוכננת מאוד, המניעים האידיאולוגיים והתחכום בביצוע הביאו גם את שופטת בית המשפט העליון יעל וילנר להשתכנע ש"חציית הקו האדום בוודאי מלמדת על המסוכנות של האנשים שביצעו את זה".

הארבעה, חשוב להדגיש, עצורים בשלב זה ב"מעצר ימים". בית המשפט טרם החליט אם לעצור אותם עד תום ההליכים, וייתכן בהחלט שהם עוד ישוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים. בדיונים הקודמים נקבע כי למציתים ייערך תסקיר, במטרה לברר את מידת המסוכנות הנשקפת מכל אחד ואחד מהם. ההחלטה הסופית אם ימתינו למשפטם בבית או מאחורי סורג ובריח תושפע מן הסתם מתוצאותיו. אך מסתבר שמעריכי המסוכנות המקצועיים בעיתונות כבר החליטו שהם יודעים את התשובה. להם ברור משום מה שמי שהציתו פחים הביאו לשרפת רכב של לוחם מילואים, ורק בנס לא גרמו נזקים נוספים לרכוש ואף לנפש, הם בסך הכול חבורת פנסיונרים תמימים. נראה ששותפות במחאה נגד ראש הממשלה היא מקווה המטהר את כל השרצים ומלבין את כל הפשעים.

וכך, נאשמים בהצתה בלב שכונת מגורים זוכים ליחס סלחני כאילו היו נערי חסמב"ה, ואילו הפרקליטים והשופטים שמעזים לאכוף את החוק ולהגן על שלום הציבור הופכים ליעד למסע הסתה ארסי. זכרו זאת בפעם הבאה שתשמעו מאותם המפגינים ממש שיש להגן על שלטון החוק ולשמור על כבודה ומעמדה של מערכת המשפט.