בחול המועד פסח תשל"ז הודיע יצחק רבין על התפטרותו מראשות הממשלה. לאירוע הזה היו השלכות עצומות. עד לאותו יום, 7 באפריל 1977, שלטו בישראל מפא"י ומפלגת העבודה במשך 29 שנים רצופות. בחירות 77' העבירו את השרביט לליכוד. מאז משלה מפלגת העבודה בישראל רק שבע שנים והליכוד – 35 שנה; פי חמישה. ובכל זאת, מעט מאוד ישראלים התעניינו באותו ערב בהודעת ההתפטרות של רבין. למה? כי באותו לילה ניצחה מכבי תל־אביב את מובילג'ירג'י וארזה וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות. עם ישראל חגג בהמוניו בכיכר מלכי ישראל, ונטה להתעלם ממה שנראה כעוד זוטה פוליטית.

בשנים האחרונות נפוץ אצלנו הפתגם הנחרץ: "עיניים על הכדור". הכוונה: התמקדו בנושא היחיד שחשוב, אל תיתנו לעניינים שוליים להסיח את דעתכם. העניין הוא שבשעת מעשה אי אפשר אף פעם לדעת איפה הכדור. הדימוי הזה נולד בעולם הספורט, ומי שציית לו ב־77' התרכז במשחק הגורלי של מכבי, ולא בנאום הפוליטי המשעמם של ראש הממשלה. מי שלא הסיט אז את עיניו מהכדור גילה לימים שהחמיץ את אחד האירועים הפוליטיים החשובים ביותר בתולדות המדינה. "עיניים על הכדור" היא העצה הגרועה ביותר שאפשר לתת בתחום המדיניות הציבורית. כי חיינו הציבוריים אינם דומים למשחק כדורסל, אלא לריצת משוכות: אף פעם אי אפשר לדעת מי יפרוץ קדימה ברגע הבא. עיניים על כולם ועל הכול.

תשומת הלב התקשורתית מתמקדת בדרך כלל בשניים-שלושה נושאים בלבד. היום אלו המלחמה (כולל החטופים וגיוס חרדים), ביבי ומערכת המשפט. התחום האחרון הוא דוגמה לאיוולת שבעצה "עיניים על הכדור". במשך שנים רבות מערכת המשפט הישראלית לא עניינה כמעט אף אחד. בתור מי שכותב עליה מפעם לפעם כבר שלושים שנה אני יכול להעיד שהטורים שכתבתי על האקטיביזם השיפוטי ועל נזקיו הרבים זכו למינימום פופולריות. אני יכול גם להעיד איך אהרן ברק ניצל את האדישות הציבורית הזו. חוץ מיריב לוין וממיכאל איתן לאף אחד בימין לא היה אכפת, וכך במשך עשורים פירק ברק את מערכת המשפט ובנה אותה מחדש כרצונו. העיניים שלנו היו על כדורים אחרים, וכך הגענו לאן שהגענו. תהליך דומה, אגב, כמעט קרה במשרד מבקר המדינה, ונקטע רק בזכות המבקר הנוכחי, מתניהו אנגלמן.

לפעמים הגישה האווילית הזו עובדת לטובת הימין. כיוון שהעיניים של השמאל הישראלי מתמקדות היום במשפחת נתניהו, אף אחד לא מתעניין במה שקורה ביהודה ובשומרון. לפני שלוש-ארבע שנים, לא יותר, כל סגירת מרפסת בקרני־שומרון הולידה מלחמת עולם. היום סמוטריץ' וחבריו עושים ביו"ש מה שהם רוצים, בונים תוך שנתיים תשתית אזרחית שלא נבנתה שם מאז מלחמת ששת הימים, ולאף אחד בשמאל הישראלי לא אכפת. העיניים שלהם במקום אחר, למשל בבובת באגס באני שאולי קיבל פעם נתניהו. מבחינתי זה מצוין, אבל כדאי ללמוד מזה לקח.

אז היכן צריכות להתמקד היום העיניים שלנו? גם במלחמה על כל נספחיה, גם בענייני נתניהו ובמערכת המשפט, אבל גם בכמה נושאים חשובים אחרים. למשל, סעיף הנכד בחוק השבות לא נעלם לשום מקום. בגלל המלחמה הידלדל זרם הנוכרים שרוצים לבוא לכאן רק בגלל סל הקליטה, ורבים מהגויים שהיגרו בשנים הקודמות מיהרו לרדת. אך המלחמה תיגמר, ואנחנו נחזור לאותו מקום, עם אותה מדיניות הגירה מטופשת להפליא. בתחום דומה, אסור לשכוח גם את בעיית העובדים הזרים. היו שנים שהיא הייתה במוקד העניין, וממשלות ניסו לצמצם ככל הניתן את מספרם של העובדים הללו. מאז תחילת המלחמה המגמה הפוכה, וכדי לא להכניס עובדים פלסטינים הממשלה דוחסת לישראל כמה שיותר עובדים זרים. למדיניות הזו יהיו מחירים, וכדאי לדבר עליהם כבר היום. או מערכת החינוך הישראלית, שהתרגלנו לבינוניות שלה, ואגפים שלמים שלה קורסים מהזנחה. העיניים תמיד צריכות להיות עליה, ערב ובוקר וצהריים. ואם מחפשים עוד כדור שכדאי לשים עליו את העיניים, תנו דעתכם לתהליך המסורתיזציה המדהים שעובר על החברה הישראלית. יום אחד עוד יכתבו עליו דוקטורטים, ואין לי ספק שהוא ישפיע על עתידנו הרבה יותר מאיזה ציוץ אווילי של פוליטיקאי זוטר ברשת חברתית. מי שמקפיד למקד את העיניים רק על הכדור, ימצמץ לרגע וימצא עצמו במגרש ריק.

motzash.navon@gmail.com