מה לא אמרו על ח"כ יולי אדלשטיין? השיא שמור בינתיים לרב יצחק יוסף, שאמר עליו: "נשמתו תועבה, חבל שבא לארץ, שהיה נשאר שם". ובהזדמנות אחרת: "הוא עם כיפה סרוגה, הוא עושה את כל הצרות. אבא שלך כומר, התנצר! אתה תבוא ותפגע בלומדי תורה?!".

למי שמדבר כך על אדלשטיין הייתי רוצה להראות את שערו של כתב העת "נקודה" מלפני 29 שנים. בחירות 1996 (התשנ"ו) היו גורליות ודרמטיות: שמעון פרס הקדים את המועד שלהן כי ציפה שאחרי רצח רבין ינצח בהן בקלות. בסופו של דבר, כידוע, דווקא מועמד הימין ניצח, איש צעיר ואנונימי למחצה בשם בנימין נתניהו. כל אמצעי התקשורת סיקרו באובססיביות את הדרמה הזו, אך רק עיתון אחד התמקד לא בראש הממשלה החדש, אלא דווקא בשר העלייה והקליטה שהושבע לממשלתו. על השער של עיתון היישובים ביש"ע, "נקודה", הציב אז העורך אורי אליצור ז"ל שתי תמונות: באחת ראו את יולי אדלשטיין כמסורב עלייה נרדף ומעונה ב-1986, ובשנייה ראו אותו נשבע אמונים כשר העלייה והקליטה עשר שנים לאחר מכן. הכותרת הראשית של העיתון הייתה: "המהפך האמיתי".

אפשר להניח שזה מה שההיסטוריה תזכור מאדלשטיין. העובדה שמסורב העלייה הפך כל כך מהר לפוליטיקאי ישראלי בכיר מלמדת גם על ההתקבלות המהירה של העלייה מרוסיה לחברה הישראלית, למרות כל הקשיים וההסתייגויות. אך היא קודם כל מלמדת על פלאי ההיסטוריה היהודית והישראלית בעשורים הללו.

אומרים שאדלשטיין הפר את התחייבותו לחרדים בנוגע לחוק הגיוס, וזו ודאי התנהגות פסולה. אני בעד עמדותיו העקרוניות, אבל לא אוהב הפרת התחייבויות. מצד שני, אם הוא שיקר כדי לא להפיל את הממשלה בליל ההתקפה באיראן – קשה למצוא דופי של ממש בהתנהגות הזו. בכל אופן, לא זה מה שתזכור ההיסטוריה על אודותיו. היא ודאי לא תזכור את האמירות התוקפניות והפסולות שהוטחו בו.

עצם העובדה שאדלשטיין הפך מאסיר ציון לשר בציון היא תהפוכה היסטורית מדהימה. אך עצם הקריירה הפוליטית שלו אינה מדהימה במיוחד. הוא מילא את שליחותו הציבורית נאמנה, לא היה גרוע מפוליטיקאים אחרים, אך גם לא בלט ביניהם משכמו ומעלה. בעיצומה של מגפת הקורונה, אבשלום קור קונן באוזניי על שר הבריאות דאז, יולי אדלשטיין, שמשתמש במילה הלועזית "קפסולה" ולא במילה העברית "כמוסה". "הרי הוא ישב בכלא של הקג"ב משום שהתעקש ללמוד וללמד עברית", כעס קור, "ועכשיו הוא נוטש אותה". אך אני מרשה לעצמי להניח שגם ההיסטוריה של השפה העברית תזכור את התקופה הזו בעיקר בזכות הרנסנס הפלאי של שפת הקודש, ולא בגלל ההתלעזות המעצבנת והזמנית בסגנון ה"קפסולה", ה"עושה שכל" וה"מרגיש לי".

ייתכן שסאגת חוק הגיוס תסתמן כשירת הברבור לקריירה הפוליטית של אדלשטיין. כדרכו של עולם, הפוליטיקה הקטנה מרתקת אותנו וכובשת את הכותרות: 'ההוא אמר לזה ככה וככה', 'אל תשאל מה הוא ענה לו בטוויטר' או 'מה הוא יענה לו מחר בפייסבוק'. כל זה קצף על פני המים. "המהפך האמיתי" של יולי אדלשטיין הוא רק משל, או שמא דוגמה, למעללי ההיסטוריה היהודית בימים הללו.

תבוסת חיזבאללה, נפילת אסד וניצחון הבזק מול איראן שמים אותנו במקום שונה לגמרי מבחינה אסטרטגית. ההיסטוריה נכתבת בימים הגורליים הללו, ומוקדם לנבא איזו כותרת ההיסטוריונים של העתיד יתנו להם. מה שמתסכל לפעמים הוא ההתעקשות שלנו להתרכז אך ורק בזוטות ולעצום עיניים נוכח הסיפור הגדול. באופן נפתל, התובנה הזו קשורה שוב לחוק הגיוס, והפעם מהצד העקרוני שלו: הרי לוּ היו החרדים ומנהיגיהם פוקחים את עיניהם נוכח המהלכים הגדולים שמתחוללים לעם ישראל בארצו, לא היה שום צורך בסנקציות או בחוק שיאכוף אותן. נוכח התנהגות קטנונית, אין מנוס אולי מתגובות קטנוניות. ואף על פי כן, ברצות בורא העולם, לא את זו ולא את אלו ההיסטוריה תזכור; ומדי פעם כדאי לגאול את העובדה הזאת מירכתי התודעה.