החות'ים יורים טילים על סעודיה כבר ארבעה חודשים, וכל מה שהממלכה קיבלה עד כה מ"בעלות בריתה" ב'הסכם מכה' הם גינויים, הבטחות ושיחות עם האיראנים. האם לשם כך היה כדאי לה לחתום על הסכם הגנה עם טורקיה ופקיסטן? האם זה כל מה שמסוגלת לתת הברית שכונתה "נאט"ו הסונית"?
יש שיאמרו שהברית לא נקטה פעולה של ממש נגד החות'ים משום שהיא עדיין לא התגבשה. לשיטתם, היעדרה של תגובה צבאית נובע מעניינים טכניים: לברית מכה אין עדיין פיקוד משותף, אין הסכמים לפריסת כוחות ואין שילוב צבאי מספיק בין חברותיה. נאט"ו, הברית הצפון־אטלנטית שנוסדה בראשית ימי המלחמה הקרה, עבדה במשך שנים כדי לאחד את הצבאות השונים של מערב אירופה וצפון אמריקה לכדי כוח אחד. ברית מכה פשוט צריכה עוד זמן.

| צילום:
יש שיציעו הסבר מהותי יותר: לחברות הברית אין אויב משותף. פקיסטן מתמודדת עם הודו, סעודיה רואה באיראן איום על שלומה, וטורקיה מסוכסכת עם יוון, קפריסין וישראל. במצב דברים כזה, אין אינטרס ברור לכל חברה לעזור לאחרת, ולכן גינויים הם המקסימום שריאד תצליח להפיק.
הכי מעניין
אני מציע הסבר שלישי, שאינו סותר את השניים השונים, אלא מוסיף עוד נדבך. מנקודת המבט הטורקית, ברית מכה היא לא כוח צבאי; היא בראש ובראשונה פורום לדיונים ולגיבוש מדיניות. מבחינתה, כשנציגים מן הברית ישבו לשיחות עם נציגים איראנים, זו הייתה הצלחה.
כדי לרדת לעומק העניין, צריך להכיר את האיש שמאחורי מדיניות החוץ של טורקיה - הקאן פידאן, שר החוץ בממשלתו של ארדואן מאז 2023. השר פידאן מקדם חזון של "בעלות אזורית": בעיות האזור יטופלו בידי מדינות האזור. בברית מכה הוא רואה "ארכיטקטורה לשיתוף פעולה וביטחון". המטרה היא לא לנסות לפתור את הבעיות – מה שעלול לגרור מלחמה – אלא לטפל בהן, לרסן אותן ולנהל אותן דרך דיאלוג.
ברית מכה היא רק מרכיב אחד במימוש החזון. בעשור האחרון טורקיה הקימה שלל גופים ויוזמות שמטרתם להביא את מדינות האזור לדון ולקדם מדיניות בנושאים מגוונים, מביטחון עד סיוע הומניטרי. בין השאר הוקמו קבוצות עבודה לסוגיות עיראק, הקווקז, עזה וסומליה. היוזמות הללו, שכוללות את כל מדינות המזרח התיכון - למעט אחת, ישראל כמובן – אמורות לגבש ולנהל סדר יום אזורי, ומכיוון שטורקיה היא המדינה היחידה ששותפה לכולן, היא תהפוך לשחקן המוביל בגיבוש האג'נדה האזורית.
המערך הטורקי לא היה צריך להטריד אותנו כל כך אלמלא שני דברים. ראשית, ההתבטאויות של פידאן כלפינו. שר החוץ הטורקי הוא מבקר חריף וארסי של ישראל, ומציג אותה בעקביות כגורם המאיים על יציבות האזור. לא איראן, גם לא ארגון הטרור חמאס שטורקיה מארחת את בכיריו; לפי הנרטיב שפידאן מנסה לקדם, ישראל היא זו שמערערת את השלום במזרח התיכון, והעולם חייב לפעול כדי לרסן אותה.
שנית, המערך שטורקיה מקימה עלול לאיים על ישראל. לא צריך לשם כך קואליציה צבאית, וגם לא החלטות מפורשות נגד ישראל; די בכך שמתקבלות החלטות בלעדיה. חדר אחרי חדר, שולחן אחרי שולחן – וישראל לא שם. חופש הפעולה הישראלי עלול להיפגע, ישראל תבודד, והקשר שלה עם המערב עלול להיחלש.
עוד כתבות בנושא
ניקח כדוגמה את לבנון. בסוף דצמבר אמור יוניפי"ל לעזוב את דרום לבנון, וארדואן כבר הכריז שטורקיה רוצה להשתתף בכוח הרב־לאומי שיחליף אותו. אם המערך האזורי יתגייס סביב הכוח החדש, טורקיה ופקיסטן ינדבו חיילים, סעודיה תתרום כסף לשיקום לבנון, והמערך כולו עשוי להעלות מול וושינגטון דרישה אחת – שישראל תיסוג. אנקרה תוכל להציג לארה"ב סדר אזורי שמבטיח יציבות בלי חיילים אמריקנים ובלי סיוע מערבי. היא תוכל לטעון שהתמיכה האמריקנית בישראל מיותרת, ואפילו מזיקה. אם וושינגטון רוצה מזרח תיכון יציב – שתרסן את ירושלים.
אלא שלמערך הטורקי יש גם חולשות, והן פותחות הזדמנות לישראל.
החולשה הראשונה פשוטה: לא מיירטים טילים במילים. סעודיה סופגת מתקפות של החות'ים, ושיחות עם טהרן אינן מסירות את האיום. המערך החדש לא מניב כרגע שום ערך ברור למדינות החברות בו, אלו שנפגעות מהאיומים האמיתיים הקיימים באזור.
החולשה השנייה היא התחרות על ההנהגה. סעודיה ואיראן מבקשות שתיהן השפעה אזורית, ויתחרו באנקרה על הובלת הסדר החדש.
נקודת החולשה השלישית היא טורקיה עצמה: היא כובשת בצפון קפריסין, היא מארחת את חמאס ואת האחים המוסלמים, והיא במקום השלישי במזרח התיכון במספר הסנקציות האמריקניות שהוטלו על ישויות טרוריסטיות בתוכה. זו המדינה שאמורה לטפל בבעיות המזרח התיכון? מדינות האזור עלולות לבקש לאזן את השפעתה, בין השאר באמצעות קשרים עם ישראל. כי מי שיודע ליירט טילים, יכול להציע לשכניו יותר ממי שרק מקים פורומים.
עוד כתבות בנושא



