אחרי פגישה עם ראש ממשלת קטאר ביום שני השבוע, התייצב דונלד טראמפ מול כתבים בבית הלבן והכריז: "למעשה, מבחינה צבאית, איראן גמורה. אנחנו פשוט שומרים על הסטטוס קוו". רק יום קודם לכן אמר מזכיר המדינה שלו מרקו רוביו שאין לו "שום התקדמות לדווח עליה" במגעים עם טהרן, והגדיר את הדרישות האיראניות "בלתי קבילות", ובמקרים מסוימים "מקוממות" ו"מגוחכות". בטהרן, מצדם, הכחישו שמתקיימות שיחות בכלל. מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, מוחסן רזאי, חזר על העמדה שלפיה מצר הורמוז לא ייפתח ולא יתקיים משא ומתן עד שוושינגטון תקבל את שבעת התנאים של איראן - ובהם סיום הלחימה בכל החזיתות, כולל לבנון, שחרור הכספים המוקפאים והסרת הסגר הימי.
אז האם המלחמה נגמרה או לא? תלוי את מי שואלים, ובעיקר - מה מתכוונים ב"נגמרה".
עוד כתבות בנושא
הדרך השלישית
התשובה האמריקנית לשאלה החיונית הזו התבררה השבוע בפריז. לפי דיווח באתר "אקסיוס", רוביו אמר לעמיתיו בפגישת שרי החוץ של מדינות ה-G7 שהנשיא שקל שתי אפשרויות - חידוש המלחמה או הסכם - ובחר בשלישית: חניקת המשטר. בפועל המשמעות היא המשך הסגר הימי על נמלי איראן, ולצדו מבצע חדש עם שם ז'בוטינסקאי למדי, "שער ברזל", שנועד לחסום את נתיבי היבשה שדרכם מעבירה איראן נשק מתקדם וטכנולוגיה. לפי טראמפ, מדינות המפרץ מעדיפות את המצב הזה על פני גל תקיפות נוסף; בתוך הממשל, לפי הדיווחים, ראש ה-CIA, ג'ון רטקליף, ומזכיר האוצר, סקוט בסנט, דוחפים לתת ללחץ הכלכלי זמן לעבוד.
הכי מעניין
מי שלא מרוצה מכך היא מדינת ישראל, ובראשה כמובן ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לפי דיווח ב"פייננשל טיימס" השבוע, ראש הממשלה מתקשר לנשיא ארצות הברית מדי יום ולוחץ לחדש את התקיפות. גורם אחר טען שאין כרגע "לחץ" של ממש מצד ירושלים, וגורם שלישי טען השבוע שהשניים ניהלו "שיחת צעקות" דרמטית בנושא במוצאי שבת. כך או כך, טראמפ מגדיר כעת תקיפות נוספות "מאוד לא סבירות". אם כן המלחמה לא נגמרה, אלא פשוט עברה למצב שהוא היא מתנהלת בעצלתיים וללא נקודת הכרעה ברורה. וייתכן מאוד שהסיבה לכך היא שהנשיא מבקש להוריד את איראן מהכותרות בשקט ולא לעשות כל דבר שיותיר את הנושא בראש סדר היום התקשורתי העולמי.
הסיבה לשינוי הטון ידועה: טראמפ עצמו הודה בריאיון לפוקס בליל בחירות האמצע ש"איראן הייתה חלק מזה", כלומר מהתבוסה ההיסטורית, גם אם התעקש שהיה עושה הכל שוב. סגנו ג'יי-די ואנס הגדיל לעשות ובפוסט ארוך ברשת X קבע ש"הסיבה שהפסדנו היא המלחמה", ומנה ארבע דרישות של מצביעי טראמפ שערקו לדמוקרטים - לסיים את המלחמה, לטפל ביוקר המחיה, "אמריקה תחילה", ו"לשנות את היחסים שלנו עם ישראל" - לא דרישה מפתיעה כשזוכרים שבקרב ידידיו הקרובים ביותר נמנים ארכי-אנטישמים כמו טאקר קרלסון.
עוד כתבות בנושא
הפוסט הצית מחדש את המלחמה הפנימית בימין האמריקני. מערכת ה"וול סטריט ג'ורנל", הנוקטת בקו שמרני ניצי, האשימה את ואנס בכך שהוא משדר ייאוש למשטר האיראני וחותר תחת הבוס שלו ברגע חיוני - כלומר מבשר לטהרן שהזמן פועל לטובתה בדיוק כשהיא יושבת מול שולחן המשא ומתן. מנגד, "הפדרליסט", אתר שהפך לאחת הבמות המרכזיות של הימין הלאומני ושל נטייתו הבדלנית, יצא להגנת ואנס וטען שהניצים פשוט מחפשים אשמים אחרים.
כנראה שהאמת מורכבת יותר ממה שמציגים שני המחנות. ראשית, המלחמה בהחלט לא הייתה פופולרית - רוב המצביעים בסקרי היציאה בליל הבחירות אמרו שזו הייתה טעות לפתוח במלחמה. אבל "בגלל המלחמה" זו לא תשובה; השאלה היא באיזה אופן המלחמה פגעה ברפובליקנים. כפי שטענו אנליסטים שונים בארה"ב השבוע, את המחיר הפוליטי גבה בעיקר ניהול המלחמה: מזכר ההבנות הכושל שוואנס עצמו הוביל מול איראן בתקווה להפסקת הלחימה, הכרזות ניצחון חוזרות ונשנות שלא החזיקו מים, חודשים ארוכים בלי הכרעה, ומצר הורמוז סגור שהקפיץ את מחירי הדלק. ולצד כל אלה היו כמובן המכסים האהובים כל כך על טראמפ. בסקרי היציאה כשני-שלישים מהמצביעים אמרו שהמכסים פגעו בכלכלה, ותמיכת הציבור בטראמפ בנושא יוקר המחיה צנחה עוד לפני שהמטוס הראשון המריא לאיראן. מי שמכריז ש"הסיבה היא המלחמה" ותו לא - פוטר את עצמו מכל השאר.
מכל מקום, בוושינגטון כבר מסיקים מסקנות. ב-3 בינואר ייכנס לתפקידו רוב דמוקרטי בשני בתי הקונגרס, ומנהיגם הנוכחי של הדמוקרטים בסנאט, צ'אק שומר, שמוכרח להוכיח את עצמו כפעלתני ולעומתי לממשל אם הוא רוצה לשמר את מקומו, כבר הודיע: "אנחנו הולכים לסיים את המלחמה". וטו נשיאותי יכול לבלום החלטות על סמכויות מלחמה, אבל לא את השליטה בתקציב, וזו עלולה להתברר כבעיה.
אגב, הסימן הראשון לאקלים החדש הגיע כבר השבוע, גם אם בצורה מביכה: ניסיון ההדחה של מזכיר המלחמה, פיט הגסת', ביוזמת חבר הקונגרס הרפובליקני הפורש, תומאס מאסי - מהקולות הבולטים של המחנה הבדלני ומי שמפיץ ארס אנטישמי מזה שנים. הניסיון כשל בהצבעה של 211 מול 204, בעיקר משום ש-11 חברי קונגרס דמוקרטים לא הגיעו להצבעה. באתר פוליטיקו דווח שכמה מהם לא הגיעו כי הם נתקעו בפקק בדרך חזרה ממסיבת ניצחון. פארסה, ללא ספק, אבל גם סימן לכך שמדיניות ביטחונית תהיה בראש סדר היום בוושינגטון בזמן הקרוב. ההודעה המפתיעה של טראמפ על סיום הסיוע הצבאי השנתי לישראל, שכבר נטחנה כאן עד דק, שייכת לאותה מגמה בדיוק.
עוד כתבות בנושא
האיש שמחזיק את החבל
וכאן נכנס רוביו. הסנאטור לשעבר מפלורידה מכהן, בו זמנית, כמזכיר המדינה וכיועץ לביטחון לאומי - צירוף תפקידים שלא נראה מאז הטיטאן הגדול מכולם, הנרי קיסינג'ר. רוביו הוא נץ ותיק בעניין איראן, ובמחנה המיינסטרים במפלגה הרפובליקנית רבים רואים בו את המועמד המועדף לנשיאות ב-2028, על פני ואנס. בפועל, המדיניות שנותרה מול איראן - החניקה האיטית - שייכת לו. הוא זה שהציג אותה לבעלות הברית בפריז, והוא זה שעומד מול הדרישות האיראניות.
אך בשבוע שעבר דיווחו "בלומברג" וה"אינדיפנדנט" הבריטי שרוביו שוקל להתפטר. לפי בלומברג הוא כבר שוחח על כך עם גורמים בבית הלבן והתבקש להישאר; לפי מקור של האינדיפנדנט, רוביו "רוצה להתרחק ממלחמת איראן ולתלות אותה על טראמפ". מחלקת המדינה הגדירה את הדיווחים "פייק ניוז" מוחלט, ורוביו עצמו אמר ל"ניו-יורק טיימס" שמלכתחילה תכנן לכהן עד סוף כהונתו של טראמפ. אין סיבה מיוחדת לפקפק בהכחשה - אבל הדיווחים עצמם מלמדים משהו על הדילמה שלו.
אם הוא יישאר בתפקיד, רוביו עלול לשאת על גבו מלחמה לא פופולרית לקראת פריימריז שבהם המחנה הבדלני עלול להתברר כחזק מתמיד. אך אם הוא יעזוב הוא יפנה את הכיסא החשוב ביותר בממשל דווקא ברגע שבו מחנה ואנס מנסה לתרגם את התבוסה למנדט לשינוי מדיניות - כלפי איראן וכלפי ישראל גם יחד.
עוד כתבות בנושא
מה זה אומר לישראל
מבחינה ישראלית מדיניות החניקה האמריקנית לא רעה - אבל רק כל עוד היא תחזיק. סגר ימי, חסימת נתיבי ההברחה ולחץ כלכלי מתמשך עשויים להשיג לאורך זמן את מה שתקיפות לא השיגו, ורואים זאת בכלכלה האיראנית שהולכת ונהרסת מיום ליום. אבל ההחזקה הזאת תלויה בשלושה דברים שאינם בשליטתה של ישראל כלל: בקונגרס שייכנס לתפקידו בינואר ובנכונותו לממן את הסגר, בשאלה אם רוביו יישאר בתפקידו, ובזהות המנצח בפריימריז הרפובליקניים של 2028.
התרחיש המדאיג הוא מלחמה קפואה: הורמוז נשאר סגור, המשטר מתבצר ומשתקם, תשומת הלב בוושינגטון נודדת - וישראל נשארת עם הבעיה, ועם פחות רצון פוליטי אמריקני מאחוריה. בוושינגטון יש מי שמעריכים שאם טראמפ עוד מתכוון להכות באיראן זה יקרה בתקופת הברווז הצולע שעד ינואר, לפני שהדמוקרטים ייכנסו לתפקידם. אם זה לא יקרה החלון לפעולה אמריקנית רחבה עלול להיסגר עד סוף הכהונה.
טראמפ יכול להכריז שהמלחמה נגמרה כמה פעמים שירצה. המבחן האמיתי יגיע ב-3 בינואר: האם הסגר עדיין במקומו, והאם רוביו עדיין בתפקידו. מלחמות כאלה כמעט אף פעם אינן מסתיימות בהכרעה; הן פשוט דועכות. השאלה היא מי יישאר בחדר כשזה יקרה.