פסגת נאט"ו ה-36 שהתקיימה באנקרה ב-7-8 ביולי, הייתה הפעם הראשונה מזה 22 שנה שטורקיה מארחת את הברית על אדמתה. היא כללה 32 מנהיגים ועשרות מיליארדי דולרים בחוזים ביטחוניים חדשים, כאשר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי היה בין האורחים ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן היה המארח. עבור המדינה בעלת הרטוריקה האנטי-ישראלית הקשה ביותר באזור, זהו שיא הלגיטימציה שהיא הגיעה אליו מזה שנים.
עוד כתבות בנושא
ישראל בקושי הסתכלה לכיוון. לאחר שלוש שנות מלחמה, המדינה תשושה ותשומת הלב הציבורית מופנית למקום אחר: ההסדר הבלתי גמור בעזה, פעילות צה"ל בלבנון, איראן והכנה לקראת הבחירות. טורקיה נדחקת הצידה. וכאן, נפתח פער שכדאי לציין בפשטות: החברה הישראלית רואה את האיום הטורקי - ואינה מוצאת את הכוח להגיב אליו.
זה לא ניחוש. זה מה ששני סקרים של מרכז "דור מוריה" - שנערכו במאי וביוני, ובחישובים משותפים - מראים בפועל.
הכי מעניין
טראמפ וארדואן בפסגת נאט"ו באנקרה | צילום: איי.אף.פי
הסקר ההמוני, שנערך בקרב 1,007 משיבים (טעות הדגימה המקסימלית היא ±3.1%), אינו מותיר ספק: האיום הטורקי זוהה על ידי הישראלים. התשובה הנפוצה ביותר לתפיסת טורקיה היא "איום אסטרטגי חמור", לפי 34.4%. 28.5% נוספים כינו אותה "מדינה לא ידידותית". שיעור הפגישה עם חבר או שותף פוטנציאלי בטורקיה זניח: 4.9%.
נוכחותה של טורקיה במזרח ירושלים זוכה ליחס שלילי באופן כמעט קונצנסואלי. הפעילות הדיפלומטית של אנקרה בעיר מדורגת באופן שלילית על ידי 69.9% מהיהודים; פרויקטים תרבותיים, חינוכיים ודתיים טורקיים שם עומדים על 63.5% יחס שלילי. זו אינה חרדת שוליים. זוהי עמדתו הקבועה של הרוב.
מצפון תיפתח הרעה
לכן, ברמת האבחון, החברה הישראלית אינה טועה. היא מבחינה מי עומד מולה. אך התגובה לאבחון חשוב יותר מהאבחון עצמו. ההכרה באיום אינה הופכת לנכונות לפעולה.
שאלו ישראלי מה לעשות בנוגע לפעילות הטורקית במזרח ירושלים, ולא תשמעו קריאה לתגובת נגד קשה. הבחירה הנפוצה ביותר (45.5%) היא לאפשר פעילות כזו בתנאים מוגבלים ובפיקוח קפדני. לא לאסור אותה. לא לדחוק אותה החוצה. לשלוט בה. 26% נוספים אף מסכימים שהיא עשויה להביא תועלת - בתנאי שיש פיקוח ישראלי. הגישה השלטת אינה דחייה אלא ניהול סיכונים.
עוד כתבות בנושא
שאלו על עמדתה של ישראל בסכסוכים בין יוון לטורקיה, והרוב (41.3%) יענו שישראל צריכה להישאר מחוץ לכך. תמיכה אקטיבית ביוון - המהלך הטבעי האנטי-טורקי - זוכה לתמיכה של 35.8% בלבד.
שאלו על הסיכון להשפעה טורקית על הפוליטיקה הפנימית בישראל, והקריאה של "סיכון נמוך או ללא סיכון" גוברת: 48% מול 37%. חברה שמכנה את טורקיה איום אסטרטגי רואה, בו זמנית, סיכון מועט בחדירה שלה פנימה. זו אינה טעות לוגית מצד המשיבים. זוהי עייפות שניכרת במספרים: פשוט לא נותרו משאבים מנטליים לעוד מקור חרדה.
נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, עם ארדואן | צילום: שאטרסטוק
אפילו לגבי האופן שבו אזרבייג'ן - אחת מבנות הברית הקרובות ביותר של ישראל - הייתה מתנהגת בסכסוך עם טורקיה, התשובה השלטת היא הציפייה לנייטרליות (36.4%) - עמדתו של צופה, לא של שחקן.
כאשר מחברים את הדברים, מתגלה מבנה של חברה מותשת: "אני רואה את האיום, אני לא רוצה לפתוח חזית שנייה, תנו לי איכשהו לשמור עליו תחת שליטה - אבל בלעדיי".
מה שהרופאים רשמו; למה התרופה לא תעבוד
כאן נכנס המחקר השני. במאי, דור מוריה ערך סקר מומחים, "טורקיה והסביבה הגיאופוליטית של ישראל" - 11 מומחים, משמאלנים וחילונים ועד פוליטיקאים ופרשנים דתיים וימניים. התוצאה העיקרית אינה הערכה אחת אלא עצם ההתכנסות על פני הספקטרום האידיאולוגי: מה שיש לנו אינו פרשנות מפלגתית אלא תמונה מבנית.
התמונה המבנית נראית כך. אי אפשר להסתמך על לחץ אירופי: האיחוד האירופי חוסם סנקציות נגד טורקיה בקונצנזוס של המועצה, וההתקפות של אתונה מניבות הצהרה, לא תוצאה. הלחץ האמריקני אף פחות מכך: חוק התמודדות עם יריבותיה של אמריקה באמצעות סנקציות (CAATSA) נותר כלי שוושינגטון מפעילה על פי שיקול דעתה ומסרבת באופן שיטתי להפעילו נגד טורקיה, בעוד שהיחסים בין ארה"ב לטורקיה מתנדנדים כמו מטוטלת - והמטוטלת הזו היא פגיעות מבנית, לא תאונה.
עוד כתבות בנושא
המסקנה האחת המשותפת למומחים מכל מחנה: ישראל חייבת להבטיח את ביטחונה באמצעות תצורת הרתעה משלה, במקום להסתמך על לחץ של מישהו אחר על אנקרה.
כאן, שני המחקרים מתנגשים חזיתית. המומחים ממליצים על ביטוח עצמי. הסקר ההמוני מראה חברה שאינה מוכנה לכך - לא מחוסר הבנה אלא מחוסר כוח. אחרי הכל, תצורה אסטרטגית עצמאית דורשת נחישות פוליטית, תשומת לב מתמשכת ונכונות לשאת בעלויות בחזית שנייה בעוד שהראשונה נשארת פתוחה. כל זה בדיוק המשאב שהמלחמה עם איראן רוקנה.
מה שישראל מפספסת
התוצאה היא מלכודת. איום שלא ניתן להעביר לבריסל או לוושינגטון מגיע לחברה שלא נשאר לה דבר עבור תשובה משלה אליו. עייפות לא רק מקהה את התגובה; הוא מונעת את הכוח מנקיטה באסטרטגיה היחידה שעובדת.
המומחים הצביעו על וקטור אנדרייטד בניתוח הישראלי: ייצוא תרבותי חילוני טורקי, בניית אהדה ארוכת טווח בקרב אזרחי ישראל הערבים. ולא באמצעות טנקים וטילים, אלא באמצעות טלוויזיה, תוכניות חינוך ונוכחות הומניטרית, רכה וסבלנית.
עוד כתבות בנושא
זו אינה השערה התלויה באוויר. הסקר ההמוני מודד אותה. במגזר הערבי, מדד התפיסה את טורקיה הוא חיובי (+29.7); הערכה חיובית גוברת. במגזר היהודי, הוא שלילי מאוד (-49.5), כאשר תפיסת האיום דומיננטית. המשיבים הערבים מדרגים את הפעילות הטורקית במזרח ירושלים בחיוב, ורק 9.3% תומכים בשליטה קפדנית עליה, לעומת 52.4% בקרב יהודים. התהליך שהמומחים מזהירים מפניו כבר בעיצומו - וכבר נראה לעין בנתונים.
עבודה נגד וקטור כזה אינה דורשת תשובה כוחנית, אלא נוכחות ארוכה ומייגעת של המדינה בעורפה: תשתית חלופית, שקופה ולא דתית במקום זו הטורקית. זוהי האסטרטגיה העתירה ביותר במשאבים מכל האסטרטגיות - והכי פחות מתאימה למצב של תשישות. מחווה אוסרת מזיקה אף כאן: היא מעניקה לטורקיה, כפי שמציינים המומחים, תדמית של "נדבנית". ולגבי החלופה הסבלנית - לחברה שחוקה אין לא את תשומת הלב, לא את הכסף ולא את המנדט הפוליטי.
הנשיא הרצוג בביקור אצל ארדואן. | צילום: AFP
התחזית הקונצנסואלית של המומחים עד 2030 היא "עוינות מנוהלת": פונקציונליזם קר, יחסים דיפלומטיים מינימליים ועימות הפגנתי לצד הימנעות אמיתית מקרע. זהו תרחיש שבו שום דבר לא מתפוצץ, אבל גם שום דבר לא נפתר. דווקא תרחיש זה מרגיע. הוא מאפשר לחברה לדחות את הניסיון לפתור את הבעיה כי אסון לא יגיע מחר.
הבעיה היא ש"עוינות מנוהלת" אינה הפסקה אלא תהליך. בזמן שישראל נחה, הנוכחות הטורקית במזרח ירושלים מצטברת; האהדה במגזר הערבי גוברת; והברית המערבית שנראתה בפסגה באנקרה מחמשת ומעניקה לגיטימציה לאנקרה. אף אחד מהתהליכים הללו לא ממתין שהחברה הישראלית תתאושש.
עוד כתבות בנושא
