במאבק האנרגיה במזרח התיכון כולם מפסידים

ידועים דברי הרמב״ם שאין מטרתם של ימי תענית לשם התענית בלבד, אלא כדי לעורר את הלבבות לעשות תשובה. כלומר, התענית נועדה להביא לשינוי התנהגות, לתקן את שפגמנו. לפי זה אפשר לקבוע בביטחון רב: צום ט׳ באב נכשל כישלון חרוץ.

הצום על חורבן שני בתי המקדש, על הפילוג והשנאה, לא השיג שינוי התנהגות. היהודים שבו לארצם אחרי 2,000 שנה והנה הם שוב כיתות־כיתות, ובכולן נשמות טובות שמנסות להביא מעצמות זרות להתערב בענייננו, משל לא למדנו כלום מגורל ממלכת החשמונאים שהזמינה את פומפיוס לתווך במלחמת האחים על כס המלוכה. אם ט׳ באב נועד למנוע זאת, לשנות זאת, הוא נכשל. ואולי גם על זה עלינו לצום.

בשלוש השנים האחרונות החל השיח הציבורי לטעון גם שעם כל הכבוד לשנאת חינם, הרומאים הם שהחריבו את בית המקדש. כלומר, שאולי מוקד של ט' באב אינו הפיצול מבית אלא הטעות ביציאה למרד נגד מעצמת־העל של העת העתיקה. אין לי כוונה להתווכח האם היה נכון או לא נכון למרוד ברומא - חלילה שמדור הגיאופוליטיקה של מקור ראשון יידרדר לפוליטיקה ותו לא - ובכל זאת חשוב ונכון להדגיש: אחדות לאומית היא תנאי לעוצמה ושגשוג.

הייתי רוצה להצביע על חשיבות האחדות דווקא מתחום בינלאומי שלכאורה אינו קשור אליה כלל: צנרת אנרגיה במזרח התיכון. הכלל פשוט: צנרת גז או נפט שחוצה גבול, סופה להיסגר. זה לא חוק טבע, אך זה כלל אצבע מוצלח. מתוך חמישה צינורות בינלאומיים באזור, רק אחד פעיל היום – דולפין, המחבר בין שדה הגז הקטארי במפרץ הפרסי ובין איחוד האמירויות לעומאן. כל צינור אחר – בין עיראק לסוריה, בין ערב הסעודית ללבנון, בין עיראק לערב הסעודית – הושבת, בדרך כלל בתוך עשור או שניים. הקמת צינורות אנרגיה אזוריים במזרח התיכון היא עסק ביש.

איך הדברים קשורים לאחדות? צינורות במזרח התיכון מגיעים לסופם מאחת משלוש סיבות: מלחמה, סחיטה או בגידה. צינור חוצה ערב, ששינע נפט מערב הסעודית דרך ירדן וסוריה ללבנון, נותק בידי הסעודים בשנות השבעים, כשלריאד נמאס מהסחטנות של דמשק וביירות בכל הנוגע לעמלות שינוע. צינור כירכוכ־טריפולי בין עיראק ללבנון הושבת ב־1984, כצעד תמיכה סורי באיראן במלחמת איראן־עיראק. צינור עיראק־ערב הסעודית דרך כוויית (IPSA) נותק כשסדאם פלש לכוויית ב־1990. הסעודים החרימו את הצינור ב־2001 כפיצוי על חובות של בגדד אליהם, ומאז משתמשים בו לשינוע גז טבעי לתחנות כוח בממלכה.

חוסר ההצלחה של צינורות אזוריים במזרח התיכון מלמד אותנו שני דברים חשובים. ראשית, כל פרויקט תשתית רב־לאומי במזרח התיכון צריך להתקבל בספקנות. העובדה שריאד ואנקרה מנסות לנתק את ישראל מ־IMEC, המסדרון הכלכלי הודו–המזרח התיכון–אירופה, לא מפתיעה, לנוכח הרקורד האזורי. השיקול הכלכלי משחק תפקיד קטן ממה שנדמה לנו, ודאי כשיש תחרות על השפעה בין חברות הפרויקט.

שנית, הרצון למקסם רווח אישי על חשבון שחקנים אחרים מביא לכך שכולם מפסידים. סיפור הצנרת האזורית הוא סיפור של חמדנות ותוקפנות שהותירו את מדינות האזור תלויות רק בתשתית שהן יכולות להעביר בשטחן. היום, כשהורמוז סגור ומדינות המפרץ מחפשות נתיב עוקף, רק בצינורות שעוברים בשטח בלעדי – צינורות מזרח־מערב בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות – אפשר לבטוח באמת.

יחידים ומדינות מפסידים כשהם מעדיפים לקצור יותר רווח אישי מאשר לשתף פעולה, לחלוק ברווחים ולהגדיל את העוגה כולה. אבל טיעוני רווח והפסד כאלה לא מספיקים כדי להביא אנשים ומדינות לשתף פעולה. דרושים מטרה משותפת, ערכים משותפים, רצון לעתיד משותף. אולי נכון שלא רק נתאבל על העבר אלא גם – נצייר את העתיד שאנו רוצים לחלוק, כולנו יחד. כי בסוף הרווח – או ההפסד – יהיה של כולנו.