בעולם ממתינים היום (ראשון) בדריכות להכרזה על הסכם בין איראן לארה"ב. בעוד שבירושלים מבינים כי תוכניות הגרעין והטילים של איראן הן איום קיומי שיש לבלום בכל מחיר, בוושינגטון – הן תחת הדמוקרטים והן תחת הרפובליקנים – קיים רפלקס היסטורי לנסות ולאתחל מחדש את היחסים עם טהרן. יהיו פרטי ההסכם אשר יהיו, מלחמת המודיעין נגד הרפובליקה האסלאמית צפויה להישאר ברובה משימה ישראלית.
היסטורית, מערכת הביטחון הישראלית נטתה להימנע מניסיונות להנדס משטרים בעולם המוסלמי, אולם הדהרה האיראנית לנשק גרעיני שינתה את המשוואה. "בישראל הבינו ש'כיסוח הדשא' באיראן לא דומה לעזה או ללבנון, אלא במערכה מורכבת שבה כל פעולת חבלה נושאת עמה פוטנציאל להצתה אזורית. לכן היא דורשת אישור ותיאום אמריקני כבר מהשלב הראשון – דבר שלא תמיד מובטח, אפילו תחת ממשל טראמפ", כך כתב רעואל מארק גרכט.
האחרון הוא קצין CIA לשעבר שעסק במטרות איראניות וכיום חוקר בכיר בקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD). במאמר שפרסם באתר "UnHerd" הוא חושף כי הפער האסטרטגי בין ישראל לארה"ב הוביל לשינוי דרמטי בקהילת המודיעין: במוסד הוקם דסק ייעודי לשינוי המשטר באיראן שדוחף, בין היתר להפלתו מבפנים.
הכי מעניין
זרוע הביצוע של הדסק החדש: הקלף האתני
עד לשנים האחרונות בהן התרגלנו לכך שטייסי חיל האוויר תוקפים במרחקים שעולים לעתים על 2000 ק"מ מישראל, הלוחמה הישראלית באיראן התאפיינה במבצעים ממוקדים, לרבות חיסולים. במערכה חשאית וארוכת טווח כזו, המוסד ואמ"ן צפויים להמשיך בטקטיקה הזו, שעשויה לעבור מתחת לרדאר האמריקני.
עם זאת, בקהילת המודיעין מבינים שמבצעים ממוקדים לא יצליחו לזעזע באמת את המשטר האיראני והקמת הדסק החדש במוסד מעידה על כך שבישראל מחפשים נתיבים חדשים. לפי גרכט, בארגון חותרים למתוח את כוחות הביטחון של הרפובליקה האסלאמית ולהתיש אותם, כאשר הדרך להשיג זאת עוברת, בין היתר, בהסתייעות במיעוטים אתניים באיראן.
לפי גרכט, דסק כזה צריך לבחון את נקודות התורפה של איראן, והוא מונה שתיים מרכזיות:
- האופוזיציה הפרסית בערים הגדולות – המחאות המובלות בידי צעירים ליברלים, סטודנטים, מחאות הנשים וכיוצ"ב.
- המיעוטים האתניים באזורי הספר, ובראשם הכורדים, הבלוצ'ים והאזרים.
היות שהמיעוטים האתניים מאורגנים יותר, הן מבחינה צבאית והן מבחינה לוגיסטית והיררכית, הוא מפנה את הזרקור לאפשרות השניה.
באזורי הגבולות של איראן, במיוחד במחוזות הכורדיים והבלוצ'יים, ניכרת בשנים האחרונות עלייה בפעילות חמושה נגד כוחות הביטחון של המשטר, לצד התגברות העימותים בין ארגוני מורדים לבין משמרות המהפכה והמשטרה.
במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן שבדרום-מזרח איראן פועלים מי שהשתייכו בעבר לארגון ג'יש אל-עדל, כיום חלק מ"חזית הלוחמים העממיים", שהגביר בשנים האחרונות את התקפותיו נגד כוחות הביטחון. במערב איראן, באזורים הכורדיים, ממשיכים לפעול ארגונים כורדיים חמושים ובראשם פז'אק (שממשיכה לפעול, למרות שארגון האם שלה, PKK, התפרק מנשקו אשתקד).
במקביל, הרשויות האיראניות עצמן מפעילות כוח רב באזורי הגבול. בשנים האחרונות תועדה עלייה במספר ההרוגים והפצועים מקרב מבריחים כורדים ("קולברים") ובלוצ'ים ("סוחתכרים") מירי כוחות הביטחון, דבר המעיד גם הוא על מתיחות גוברת באזורי הספר.
היות שמדובר בקבוצות אתניות המלוכדות ביניהן בקשרי משפחה, חסינותן מפני חדירה של המודיעין האיראני גבוהה. הסתייעות בשני ארגונים חמושים מבוססים בתוך איראן, עשויה להקל על פעולות ישראליות במדינה.
לפי פרסום באל-מוניטור, מפי גורם מודיעיני ישראלי, ארה"ב וישראל הובילו מהלך שנועד לתמוך בהתקוממות כורדית חמושה בתוך איראן במהלך מבצע שאגת הארי, אלא שנשיא טורקיה, ארדואן, נחשף לתוכנית החשאית והצליח לשכנע את הנשיא טראמפ לבטל אותה.
מאידך, לפי פרסומים זרים המוסד גייס סוכנים (מקומיים) רבים באיראן שמילאו חלק חשוב במאבק של ישראל ברפובליקה האסלאמית בשנים האחרונות, ובפרט במכת הפתיחה במבצע עם כלביא.
מלכודת המיעוטים: האם האזרים יפילו את השלטון?
גרכט מזהיר מפני מלכוד פוליטי מסוכן שהאסטרטגיה הזו טומנת בחובה. לטעמו, היא עלולה להרחיק את הרוב הפרסי באיראן, שמתנגד בתוקף לפרישת מיעוטים מהמדינה, ניסיון לפגוע ברצף הטריטוריאלי של איראן או ערעור על הזהות הפרסית במדינה. הוא מסביר כי ההיסטוריה מראה שגם איראנים שרוצים להפיל את הרפובליקה האסלאמית, הריעו בעבר כאשר השלטון מחץ באכזריות מיעוטים מורדים.
אלא שכאן מתגלה נקודת עיוורון של גרכט, שמתבסס על תפיסה מיושנת של החברה האיראנית.
לפי ניתוח שפרסמה המועצה האטלנטית בספטמבר 2025, רוב התנועות הפוליטיות האתניות באיראן - הכורדים, הבלוצ'ים, הטורקים האזרים - אינן שואפות כלל לפרישה מאיראן, אלא לחלוקת סמכויות מחדש ולאוטונומיה מקומית בתוך גבולות המדינה. המאמר קובע במפורש שתיוגן כ"בדלניות" אינו משקף את דרישותיהן האמיתיות, אלא משמש את השלטון האיראני כתירוץ לדיכוי פעילים וככלי תעמולה.
פעיל זכויות אדם כורדי-איראני בשם רבין רחמני שוחח עם אתר "thenationalnews" בפברואר ואמר "כולנו חלק מאיראן. יש לנו קשר רחב מאוד עם מיעוטים אחרים באיראן, אזרים, ערבים, בלוצ'ים וגם קשר עמוק עם האופוזיציה הכללית".
האמירה של רחמני התבטאה בשטח.
במהלך המחאות בשנים האחרונות בלט אופי אזרחי-כלל איראני, שבו כורדים, בלוצ'ים, אזרים ופרסים לא התארגנו סביב שאיפה להיפרד מאיראן, אלא סביב תביעה משותפת לשינוי המשטר ולזכויות פוליטיות בסיסיות. במחאות בינואר נרשמו קריאות "ג'אוויד שאה" (יחי המלך, קרי תמיכה בבית המלוכה הפרסי) גם מפי מיעוטים אתניים, שהכריזו בקול: "חיי למען איראן".
להפתעת רבים, המיעוטים במדינה הראו שהם מחוברים לזהותם כאיראנים. במילים אחרות, הדילמה שגרכט מציב - תמיכה במיעוטים מול ריחוק הרוב הפרסי - מבוססת על הנחת יסוד מוטעית. ההבחנה החדה שמציע גרכט בין "מיעוטים" לבין "הרוב הפרסי" מחמיצה את העובדה שהקווים הממשיים של הקונפליקט באיראן נמתחים מול המשטר, ולא בין הקבוצות האתניות השונות.
לדברי גרכט, ישראל יודעת כי שיתוף הפעולה עם המיעוטים לבדו לא יכול להפיל את המשטר, אלא בתרחיש אחד, מרד המוני בקרב אוכלוסיית הרוב, הפרסים, או בקרב המיעוט הגדול במדינה – האזרים. במצב כזה לפי גרכט, המרד עשוי להפיל לגמרי את הרפובליקה האסלאמית בשל מספרם הרב של האזרים וחשיבותם המכרעת בתוך מוסדות השלטון.
על כל פנים, המיעוטים מסוגלים לכל הפחות להטריד מאוד את טהרן, בפרט אם יהיו חמושים בטילים קדמיים או מקלעים כבדים. גרכט סבור שאם התפרצויות אתניות בסיוע ישראלי יתרחשו במקביל לגלי מחאות אזרחיות בתוך הערים הגדולות, הדבר עלול למתוח עד לקצה את כוחות ביטחון הפנים הניידים של הרפובליקה האסלאמית.
קרב עד המוות: מה ההבדל בין חמינאי לשאה?
לגרכט יש גם מסר ישיר עבור ישראל, הקורא לנו ללמוד מהעבר.
בעוד שההתנגדות החמושה לשאה האיראני בשלהי שנות השבעים תסכלה מאוד את שירות המודיעין שלו (הסאוואק), היא לא הייתה זו שמוטטה את המונרכיה. הצבא האיראני קרס ב-1979 מסיבות אחרות לחלוטין.
לפי גרכט, המפתח להצלחת המהפכה האסלאמית אז היה יכולתם של אנשי ח'ומייני לרכב על זעמו של הרחוב ולתעל תנועה מהפכנית רחבה, ברגע שבו האליטות הצבאיות והאזרחיות הפסיקו לתמוך במלך. ברגע האמת, המלך מוחמד רזא פהלווי לא היה מוכן להרוג את בני עמו במספרים גדולים כדי לשמור על כסאו. לעומת זאת, התיאוקרטיה הנוכחית, כבר הוכיחה במחאות בינואר שאין לה מעצורים כאלה. מאבק על שרידותה של הרפובליקה האסלאמית ייתקל באויב אכזרי ופנאטי בהרבה.
את מאמרו חתם גרכט במילים הללו: "בעוד שרבים במערב בכלל ובארה"ב בפרט רוצים להאמין שרק דיפלומטיה עשויה לפתור את הסכסוך עם איראן, המוסד, אמ"ן ומשמרות המהפכה יודעים את האמת המרה: זהו דו-קרב עד המוות".