ישראל השלימה במידה רבה חלק ממטרות המלחמה שלה באיראן בזמן שחלף מאז שפרצה, אך יש יעדים אחרים שטרם הושגו. בזמן שקיימת אפשרות ממשית למדי שהמלחמה לא תסתיים רשמית והצדדים לא יגיעו להסכם, חשוב לבחון מה צריכה ישראל לעשות בטווח הזמן המיידי וגם לאחר מכן. איך תתנהג במציאות של התשה הדדית או המשך של מעשי האיבה לזמן לא ידוע? יש לנו אינטרסים רבים, ואנסה לפרט לפחות את העיקריים שבהם, לפי סוגים שונים.
עוד כתבות בנושא
אחד הנושאים החשובים שבהם ישראל צריכה לפעול הוא תחום העורף. עלינו לאפשר חזרה לשגרה ככל האפשר גם במציאות של המשך טפטופי ירי לישראל, ובעיקר למצוא פתרון לבעיית טילי המצרר שמתפרקים באוויר או לטילים בליסטיים מתמרנים. בשנתיים האחרונות הצליחה ישראל לתגבר את ההגנות שלה ולשפר אותן במובנים רבים. כשם שבניגוד למצב במדינות המפרץ, אצלנו הכטב"מים כמעט כבר לא מהווים איום אמיתי (למעלה מ-98 אחוזי יירוט), כך צריך ואפשר למצוא פתרונות לסכנות אחרות. הגניוס הישראלי והיהודי ידע לעשות את העבודה כאן.
במקביל, יש לקדם את המשך המיגון בעורף כדי לאפשר רציפות תפקודית, ולהגן על אנשים חלשים שלא יכולים להגיע לממ״דים או שאין להם מרחבים מוגנים. זו משימה יקרה, שצפויה לגזול זמן רב ומשאבים, אך לא ייתכן שאנו כחברה נפנה עורף לחלשים ונשכח אותם. זה משהו שצריך לשים לנגד עינינו כל העת, ולהעלות את שיעור המיגון הנגיש.
הכי מעניין
טיפול אחר נוגע לממד הצבאי – ובעיקר בכל הקשור לשימור של עליונות אווירית וחופש פעולה נגד איראן. על ישראל להמשיך לאפשר לחיל האוויר לבצע גיחות אינספור לשמי המדינה, להפציץ את היעדים שהמודיעין מעביר לו, ולחזור בשלום הביתה.
כוחות החילוץ באתר פגיעת הטיל בחיפה | צילום: דובר צה"ל
יהיה מי שיציינו כי סוף השבוע האחרון סבב את ההפלה של שני מטוסים אמריקניים בשמי איראן, מה שמוכיח - לצד המשך התיעוד של ירי נגד מטוסים מדי פעם - שהאיום על טייסינו עדיין קיים. זה ודאי נכון, ואי אפשר לזלזל כלל בסכנה הזו, אבל גם צריך לקחת אותה באמות המידה הנכונות: עשרות אלפי גיחות בוצעו במדינה מאז 28 בפברואר בידי מטוסים של ישראל וארה"ב, ועד כה היו לאיראנים שתי הפלות. אחת מהן, אגב, הייתה של מטוס איטי מסוג A-10, שאינו יודע להתחמק ביעילות ממערכות הגנה אווירית, ושפעל למצוא את הנווט שמטוסו הופל קודם לכן. סביר להניח שהטייסים שם נקטו סיכונים רבים יותר כדי לעזור לחבריהם, בסביבה עוינת שציפתה לבואם.
ממילא, חשוב גם לזכור שהתסריט של מטוסים שיופלו עמד מראש כאפשרות ממשית לנגד עיני מקבלי ההחלטות בשתי המדינות, וסביר להניח שהיו קונים את התוצאה הנוכחית בשתי ידיים. בה בעת, חובה לשמר את ההישג הזה, שהוא הבסיס להמשך החלשת איראן וקיבוע ההצלחות נגדה.
תיעוד (לטענת משמרות המהפכה) של מטוס אמריקני שהופל באיראן | צילום: AFP
יש לכך גם חשיבות בכל הקשור לתמיכה במפגינים, אם וכאשר יצאו לרחובות. כשם כשהכטב"מים האמריקניים שוטטו סביב החיילים שיצאו לחלץ את הנווט האמריקני והגנו עליהם, כך גם הרחפנים והכטב״מים שלנו צריכים לעשות בטהרן בבוא היום. זה חשוב כדי להעניק למפגינים שכבת הגנה אפשרית מפני אנשי הבסיג'. אם ההמונים יצאו לרחובות, שוטריו של המשטר לא יוכלו עוד להמשיך להתחבא מתחת לגשרים או במנהרות, ויהיה עליהם לצאת ולהתעמת איתם. כבר היום הם פוחדים להיפגע, וחופש הפעולה לכלים האוויריים של ישראל יאפשר לבסס את הפחד בקרב פעילי שלטון האייתוללות.
העליונות האווירית חשובה גם למשימות אחרות, כולל המשך הפגיעה במטרות אפשריות בתוכנית הגרעין ומפעלי ייצור טילים. במקביל, חובה להמשיך את המאמץ המודיעיני שייצר מאז המלחמה הקודמת אלפי מטרות באיראן מכל הסוגים: שרשראות הייצור, אתרי גרעין, מוקדים כלכליים ועוד. ישראל הוכיחה את האיכויות המדהימות שלה בשני התחומים הללו במלחמה הזאת, והיא חייבת לשמור על אותה רמה גם בעתיד.
סביר מאוד להניח שאם המערכה תתמשך, חיסול בכירים איראנים בפיקוד הצבאי ובשלטון האזרחי יעמוד על הפרק. למעשה, שיטת הסיכולים של ראשי המשטר וה״ציר״ הוכיחה את עצמה שוב ושוב בשנתיים האחרונות היטב. היא מייצרת בלבול, ומאלצת את האויב לרדת למחתרת ולפעול במחשכים. ברור שלא לבד היא תכריע אותו, וגם האיראנים ממשיכים לקדם אנשים לעמדות של המחוסלים, אך יש בכך פגיעה בשדרת הפיקוד שלהם, זריעת פחד וגריעה של הניסיון המבצעי שעומד לרשותם.
מצרי הורמוז לפני המלחמה | צילום: AFP
נקודה אחרונה בזירה האיראנית נוגעת לסוגיית מצר הורמוז. פתיחתו של מעבר זה אינה אינטרס ישיר של ישראל, אף שברור שגם כאן בארץ אנו מושפעים ממחירי הנפט העולמיים. אך בתמונה הכוללת של המערכה יש לה חשיבות מבחינתנו, שכן האיראנים משתמשים בה כאחד ממנופי הלחץ האחרונים שיש ברשותם כדי להדוף מתקפות אמריקניות עליהם ולהוריד את המוטיבציה שלהם להמשיך במלחמה, לצד המשך המתקפות על מדינות האזור.
זו הסיבה שחשוב מאוד לשבור את מנוף הלחץ הזה - אף שכמו שנכתב בעבר, זו משימה לא פשוטה כלל. ברור שגם האיראנים מבינים זאת, ומכאן מספר ההצהרות הרב שלהם בימים האחרונים על כך שהמצב במצר לעולם לא יחזור לעצמו, וכי הם עתידים לגבות את מחירי המלחמה מספינות שיעברו שם.
אגב, סביר מאוד להניח שאם אכן יצליחו במשימה הזאת, ממילא המעבר הימי הזה יאבד את חשיבותו, ויפנה בהדרגה את מקומו לצינורות יבשתיים. מי שייפגעו מכך בעיקר הן מדינות המפרץ, שלהן גם האינטרס הגבוה ביותר לשבור את המצור האיראני על המצרים. ערב הסעודית, למשל, כבר החלה בתוכנית של הזרמת נפט בצינור יבשתי לנמל ינבו שבצד השני של המדינה, בכמות שמגיעה לכשליש ממה שזרם במצרי הורמוז ערב המלחמה. עם זאת, זה לא מספיק, והאיראנים ינסו גם לתקוף את הנמלים הללו כדי להדגיש את נחישותם.
עוד כתבות בנושא
מכל מקום, לטראמפ ברור שעליו לשבור את מנוף הלחץ האיראני בהקשר הזה, ובמשחק כיפופי הידיים הזה ישראל יכולה וצריכה למלא תפקיד במישור המודיעיני והאווירי. היא יכולה בוודאי לסייע בעוד דברים, אולם עיקר הנטל בהקשר הזה כנראה ייפול על האמריקנים.
קחו דוגמה מטראמפ והגסת'
אם המערכה העצימה באיראן תסתיים לעת-עתה, הרי שמשמעות הדבר היא שחיל האוויר יוכל להפחית במידת מה גם את הנוכחות שלו במדינה. הוא יזדקק רק לגיחות מזדמנות ובתדירות פוחתת, בין היתר כדי לנטרל איומים מזדמנים או לפגוע נקודתית בחיסולים של ראשי המשטר.
במצב כזה יש להפנות קשב רב יותר לזירות אחרות - שלל ארגוני הפרוקסי של איראן, ובמיוחד חיזבאללה, אך גם החות'ים והמיליציות בעיראק. יש הרבה מאוד מטרות של ארגון הטרור השיעי בלבנון, וניתן יהיה כעת לטווח אותן בתדירות גבוהה יותר.
אגב, בעניין החזית הצפונית צריך לומר ביושר אחרי אירועי השבוע האחרון שיש לצה"ל בעיה בהתנהלותו כלפי חוץ. במה הדברים אמורים? אסור לצבא לאפשר תדרוכים של בכירים שאומרים דבר אחד, ואילו הרמטכ״ל נאלץ להבהיר לאחר מכן דבר אחר ולומר כי לא לכך התכוונו.
עוד כתבות בנושא
הצבא, על דרגיו השונים, לא אמור לשחק בפוליטיקה. אם הוא סבור שניתן להביס את חיזבאללה ואם לאו, את הדברים שיש לו לומר הוא צריך להשמיע כלפי פנים בחדרים הסגורים מול הדרג המדיני. התדרוך שפורסם ביום שישי שיחק בעיקר לידי האויב, כמו גם הפרסומים על מה שאמר הרמטכ״ל לקבינט בעניין "הדגלים האדומים". ברשתות הערביות חגגו על הדברים האלה, הדגישו אותם, והפכו אותם לחזות של חוסר העמידה הישראלי אל מול אתגרי הטרור שקמים נגדנו.
בהקשר זה, אגב, חובה להדגיש שלא רק הצבא ניצב בלב הסערה. גם גורמי הקבינט והממשל השונים בארץ צריכים לדעת לשמור דיונים חשובים כאלה בסוד ולא להדליף אותם. המדליפים אולי צוברים נקודות אישיות אצל אנשי התקשורת שעימם הם משוחחים, אבל לעיתים הם פוגעים במדינה ובאינטרסים הביטחוניים שלה.
אוגדה 91 בדרום לבנון | צילום: דובר צה"ל
מכל מקום, הצורך להוציא תדרוכים עלומים בניגוד למדיניות המוצהרת של הצבא, כשלא ברור מי עומד מאחוריהם ומה האינטרסים של אותם בכירים, אינו מועיל לישראל. לצה״ל יש גוף דוברות עצום, ומטרתו בין היתר לקדם את היעדים של הצבא במלחמה, ולא לפגוע בהם. אולי הגיעה העת שהצבא יסתכל על הדוגמה של טראמפ ומזכיר המלחמה שלו פיט הגסת׳, שמשננים שוב ושוב מנטרה קבועה לכתבים שמציבים בפניהם שאלות: למה אנחנו צריכים לגלות לאויב את התוכניות או החולשות שלנו, ולמה אנחנו צריכים לפרט כל דבר בפניהם, הם אומרים. כך גם בישראל: אל תחשפו מידע בפני האויב. להפך, שחקו את המשחק הפסיכולוגי, החביאו את החולשות, הביאו אותו לידי ייאוש. זה חלק מהמלחמה לכל דבר ועניין.
לגופה של הסוגיה, כאשר בוחנים את היעד של פירוק חיזבאללה מנשקו, במיוחד לאור דחיקתו מהגבול הצפוני שלנו, ברור שזו משימה שמחייבת אולי כיבוש של מחצית מלבנון לכל הפחות. ספק אם ישראל רוצה לעשות זאת, ואולי לכך התכוון אותו קצין בכיר שאמר שזהו לא יעד מעשי בשלב הנוכחי.
אלא שיש כאן ״אבל״ גדול. בישראל התמכרנו יותר מדי לצורך לדעת כאן ועכשיו את כל התגלגלות העניינים העתידית עד לפרט האחרון. השקיפות לציבור חשובה, וכך גם תכנון עתידי והיערכות לכמה שיותר תסריטים. אך לא תמיד ניתן לדעת עד הסוף את כל פרטי המערכה. בדומה אולי לערעור השלטון האיראני, גם כאן צריך ״לייצר תנאים מיטביים״ למצב שבו יהיה מי שיוכל לפרק את חיזבאללה מנשקו.
הפצצת מבנה של חיזבאללה סמוך לצור שבדרום לבנון בימי מבצע "שאגת הארי" | צילום: AFP
ברור שמדינת לבנון החלשה לא הצליחה עד כה ליישם את פירוק חיזבאללה מנשקו, ואף יצרה מצג שווא כדי לנסות לשכנע מישהו (אולי רק את צרפת?) שעמדה במשימה. לכן בשלב הנוכחי המהלך המדיני לשם כך לא רלוונטי.
אז מה כן צריך לעשות? לפני הכול, לדאוג לשמור על התושבים שלנו בגבול הצפון, ולכן עיקר המשימה בשלב הזה היא פירוז האזור של דרום לבנון. במקביל, חובה לשמור את הלחץ על חיזבאללה ולהגביר אותו. הפגיעה בכלל מערכי הארגון, חיסול בכיריו, השמדת מאגרי נשק ותחמושת והחלשת תמנון הטרור השיעי בלבנון תותיר אותו פיגוע ביום שאחרי המלחמה גם למהלכים אפשריים של גורמים אחרים. כמו כן, לאחר שצה"ל יתקדם לעבר הליטאני ויאבטח את האזור הזה, ניתן יהיה לשקול סדרת מהלכים אחרים לערעור כוחו של ארגון הטרור, כולל באזורים אחרים במדינה, ובהתאם למידת ההיענות של הממשלה בלבנון לדרישותינו.
אחד מאמצעי הלחץ הטובים של ישראל כאן הוא אילוץ התושבים השיעים בדרום לבנון לצאת לגלות ולצפות בחורבן מלא של בתיהם וכפריהם. ניתוק בסיס התמיכה של הארגון מהאוכלוסייה השיעית, והעברתה לגורמים אחרים במדינה, חיוני כדי לשבור את המצע שעליו הוא גדל בלבנון. במקביל, יש להמשיך את הפגיעה בנכסים הכלכליים של חיזבאללה שמאפשרים לו את פעילותו, שלצד הדלדול האפשרי של מקור התמיכה האיראני תסב לו קושי בשיקום בעתיד.
הזדמנות לפריצה קדימה
לא יהיה מופרך לומר שהמלחמה שינתה בהרבה מובנים את פני האזור ואת המציאות המזרח-תיכונית. פרצופה האמיתי של איראן נחשף לעיני שכנותיה, יכולותיה וכוונותיה בהקשר של הטילים והגרעין ידועים כעת, והטענות הישראליות התאמתו. היכולות שהפגינו צה"ל ויתר זרועות הביטחון הוכיחו את כוחה של ישראל כמעצמה מקומית, והגבירו את המוניטין שלה.
את השינוי הזה צריך לתעל לדיווידנדים בזירה המדינית. לפני הכול על ישראל לקצור את פירות ההישגים הללו מול הבית הלבן, שהבין היטב במערכה הזאת מי בעלי הברית שהוא יכול לסמוך עליהם. האירופים ויתר חברות נאט"ו הפגינו את צביעותם, ולא סייעו לפתוח את מצר הורמוז, אף שזהו האינטרס שלהם ושארה"ב היא המממנת הגדולה ביותר של הברית - ואף סייעה מאוד למאמץ האוקראיני נגד רוסיה. מדינות המפרץ, כולל קטאר וערב הסעודית, לא הראו יעילות רבה מדי מול התוקפנות של טהרן, והיה נדמה שהן רק מחכות שיצילו אותן. יש עדויות לשימוש בכטב"מים התקפיים מתוצרת סינית - שנמצאים בידי האמירויות - באיראן, אך זהו מעט מאוד ביחס למה שישראל עושה.
פגיעת טיל מאיראן באיחוד האמירויות | צילום: AFP
כשכל אלה נסוגים לאחור בעיני טראמפ, ישראל צריכה להמשיך לבסס את ערכה. היא לא נרתעה ולא הפסיקה את המתקפות גם כששיגרו לעברה טילים, כשנפגעו כאן אתרים רגישים, או כשנתקלה בקשיים. היא השתתפה באופן פעיל ולפי הדיווחים אפילו סיכנה חיילים בשטח כדי לסייע בחילוץ הנווט האמריקני שמטוסו הופל. אי אפשר לבקש יותר מזה בברית. ברקע הדיבורים האמריקניים על בחינת המשך השותפות בנאט"ו, אנו צריכים לקצור את התשואה של מה שהשקענו.
בה בעת, מדינות המפרץ שירצו אולי לרצות את האמריקנים, וממילא חזו בעוצמה הישראלית, אולי ייטו כעת יותר לכיוון של הסכמי אברהם. כבר נשמעים קולות בכיוון הזה, וגם בקרב מדינות ערב נוספות, וזו העת לקדם את המומנטום האזורי לגוש אנטי-איראני מבוסס. זה גם ניגוד לציר שמגבשת טורקיה, שלמרות שעדיין זוכה להערכה בארה״ב, כעת קרנה עשוי לרדת. בכל מקרה, ישראל תצטרך להתמקד בארדואן ובהצהרות שהוא משמיע, ולהביא בפני האמריקנים כל פיסת מודיעין שתוכיח כי הוא בונה את עצמו כאיום עלינו. אנו גם צריכים להתכונן מבחינה צבאית לסכנה שנשקפת מטורקיה בכמה כיוונים באזור.
במקביל, זו הזדמנות גם להראות שוב בעיני הממשל את הקישוריות בין הזירות ואת האופן שבו טיפחה טהרן את טבעת האש שלה נגדנו. יש לכך משמעות בהקשר לחזון העתידי באזור ולאפשרות של מהלכים מדיניים עם גורמים שקיימים כעת בשטח. זה נכון ביחס ללבנון, וגם ביחס לעזה. חמאס מקבל כעת הזדמנות להתפרק מנשקו, ואחרי שנודע הקשר שלו לאיראן והסיוע שקיבל ממנה – אם יסרב, הממשל האמריקני יידע שוב באיזה צד הוא בחר ומה יש לעשות בקשר לכך.
אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי
עוד כתבות בנושא
