"אף שישראל החזיקה מודיעין מדויק על הצמרת האיראנית, הייתה לה סיבה להמתין לפני שחיסלה את ח'אמנאי", אומר ד"ר מנחם מרחבי (49), עמית בכיר במכון טרומן ומרצה במרכז האקדמי שלם, מומחה למשטר האייתוללות. "החיסול התאפשר בעקבות שילוב של הזדמנויות מבצעיות שאולי לא התקיימו לפני כן. ח'אמנאי היה מוגן מאוד, ונראה שבמלחמת 12 הימים לא התאפשר למצוא אותו או לפגוע בו. בנוסף, ח'אמנאי הוא לא רק פוליטיקאי אלא גם מנהיג דתי, וייתכן שלא היה לישראל האומץ לצעד כזה כל עוד ארצות הברית לא בתוך הסיפור. השילוב של המרכיבים האלה הוא מה שמנע את החיסול עד עכשיו".
כדי להעריך את משמעות החיסול, אומר מרחבי, צריך תחילה להבין שהרפובליקה האסלאמית בנויה על שתי זרועות, שמקיימות מערכת יחסים מורכבת. "יש זרוע רפובליקנית, שהיא בעלת מאפיינים דמוקרטיים מסוימים, ויש זרוע מהפכנית, שהיא הפחות־דמוקרטית בסיפור. הזרוע המהפכנית כוללת את המנהיג העליון, מועצת המומחים ועוד כמה גופים. על פניו אמורים להיות איזונים ובלמים בין המערכות האלו: הרפובליקה אמורה לייצג את העם, ומנגד המנהיג העליון מייצג את האידאל הדתי, ואמור להכווין את המערכת החוקית. עם השנים המערכת המהפכנית הלכה ודחקה את המערכת הדמוקרטית, ולכן איראן נעה לעבר דיקטטורה.
צילום: AFP
"אנחנו צריכים לחשוב על דמוקרטיה ודיקטטורה כרצף. יש מדינות שנמצאות בקצה הדיקטטורי, כמו צפון־קוריאה או סוריה של אסד, ויש דמוקרטיות 'מושלמות', כמו ארצות סקנדינביה. אבל רוב המדינות נמצאות על הרצף, ובתחומים שונים מדינה אחת יכולה להיות במקומות שונים על הסרגל הזה. למשל, טורקיה היא מבחינות מסוימות דמוקרטיה של ממש, יש בה בחירות חופשיות ואפשר להחליף בה את הממשלה. מצד שני, אין בה חופש עיתונות. גם איראן נמצאת על הרצף. הנשיא שלה נבחר בהליך דמוקרטי, אבל מי שמכתיב את הטון הדתי גורר אותה למחוזות הדיקטטורה".
ומה קורה כשמחסלים את המנהיג העליון? המשטר ישתנה?
"חיסול מנהיג הוא לא גיים צ'יינג'ר, וצריך קצת להנמיך ציפיות כשמדברים על 'התזנו את הראש'. קיימת אצלנו נטייה להגזים בחשיבות של פעולות כאלה. יש חיסולים שהם בעלי משמעות גדולה, אבל לא תמיד. ח'אמנאי היה בהחלט דמות חשובה ומרכזית, אבל הרפובליקה האסלאמית הייתה לפניו וכנראה תהיה גם אחריו. במובן הזה איראן שונה מסוריה של אסד. אין אדם אחד שאם הוא נופל הרפובליקה האסלאמית קורסת. יש פה מבנה מורכב יותר, עם שכבה של אנשים שיש להם עניין בהישרדות המערכת, ולכן היא לא תיפול מהר כל כך.
"בעקבות החיסול עלתה השאלה למה ח'אמנאי לא נזהר יותר. בקרב חוקרי איראן קיימות היום שתי סברות בעניין, וקשה להחליט איזו מהן נכונה יותר. הראשונה אומרת שהעיתוי הפתיע את מנהיג איראן: מכיוון שהתקיים משא ומתן עם ארה"ב, והסיכום היה שביום ראשון הצדדים ישובו וייפגשו, הוא הניח שלא יעשו כלום עד אז. אבל יש דעה אחרת, גם היא בעלת משקל, ולפיה ח'אמנאי במובן מסוים רצה את זה. הוא הבין שכנראה הולכים לעימות, והוא ידע שגדולים הסיכויים שהוא לא יצא מזה חי. הוא גם היה זקן ולא כל כך בריא. הידיעה שהוא דרדר את איראן לנקודת שפל תסכלה אותו. ייתכן שהוא רצה להציל את כבודו ההיסטורי, ולמצוא את מותו לא כדיקטטור רוצח, אלא כשהיד".
"איראן היא מדינה כושלת מאוד, וזה לא התחיל בכהונת הממשלה הנוכחית. המדיניות בעייתית בכל תחום: כלכלה, איכות הסביבה, ניהול המשאבים, שוק חופשי. התמ"ג שלהם דומה לזה של ישראל, אבל מבחינת מספר התושבים, איראן גדולה מישראל פי תשעה. זו מדינה שהייתה אמורה להיות אחת מה־G20, מעצמה כלכלית עולמית בזכות המשאבים שלה, אבל היא מדשדשת כבר שנים. השכנות שלה, מדינות במפרץ שאין להן אפילו חצי מהמשאבים של איראן, עולות ופורחות. בלי להיות דמוקרטיות, אגב. לא חייבים להיות דמוקרטיה כדי לצמוח. איראן, מכל מקום, שוקעת ושוקעת. הכלכלה שלה לא גדלה ריאלית מאז המהפכה ב־1979. כשכל העולם זינק קדימה, היא נשארה מאחור".
מה גורם לכך? לא משקיעים מספיק בהשכלה?
"רמת ההשכלה באיראן גבוהה מאוד. יש שם הרבה אנשים חכמים, אם כי רבים אחרים עזבו כבר את המדינה. ואנחנו רואים את האיראנים שיוצאים למדינות אחרות - הם משגשגים כלכלית וחברתית. הדשדוש של איראן נובע ממרכיב עמוק יותר: נוצרה שם מעין אוליגרכיה, שכבה מקושרת שהיא קצת מעל החוק, וכל הכסף הולך אליה. אם אתה לא חלק מהשכבה הזאת, אין לך בשביל מה להתאמץ. זה גם אחד הגורמים שהעצימו את המחאה נגד המשטר. המהפכה האסלאמית נולדה מהבטחה גדולה לשוויון, ובפועל נוצרה מציאות של 'חוות החיות'. יש למעלה כמה חזירים ששומרים על האינטרסים ועל הגבינה שלהם, ולא אכפת להם מכלום. שכבה של 1.5 מיליוני בני אדם שולטים על 92 מיליון, וזה מה שמחזיק את המשטר בחיים. אבל זו קבוצה חזקה מאוד, והיא לא קטנה.
"לכן הציפייה שהעסק הזה יקרוס בתוך יומיים אינה ריאלית. אם אתה צעיר איראני, במקרים רבים הסיכוי היחיד שלך להגיע למשהו בחיים תלוי בכך שתצטרף לבסיג' ולמשפחות המהפכה. לכן הם נלחמים בכל הכוח במפגינים: הם מגינים על האינטרסים של עצמם. מבחינתם, הם המדינה והמדינה זה הם".
"הסנקציות החלישו את איראן כמדינה, אין ספק, והן יצרו גם 'כלכלת התנגדות'. האיראנים הבינו שהם צריכים להתחיל לייצר הכול אצלם, וזה גרם להם לעשות הרבה שטויות. למשל, חלק ממשבר המים שלהם התפתח משום שניסו להרחיב גידולים שאינם טבעיים לאיראן, כמו חיטה. אין להם מספיק מים או אדמה מתאימה לכך, והתוצאה הייתה שהם דלדלו את הקרקע והמשאבים.
"אבל העיצומים הכלכליים על איראן לא מאיצים את נפילת המשטר, ואפילו להפך - הם מסייעים לאנשי האוליגרכיה. הם הרוויחו מהסנקציות, כי הכול עבר לחברות ציבוריות ממשלתיות, שכולן מנוהלות בידי יוצאי משמרות המהפכה. הסנקציות מחזקות את המונופול של החברות האלו. אין צורך להתחרות בחברות מבחוץ, ולכן הן עושות הכול, זוכות בכל החוזים, גובות מחירים גבוהים ולא צריכות לעמוד בשום סטנדרט. התוצאה היא שהפערים בתוך איראן רק מחריפים".
"לאיראן יש טראומה לאומית בגלל מה שאירע ממש אחרי המהפכה, אפילו לפני שהיא הושלמה - המלחמה עם עיראק. סדאם חוסיין פלש לאיראן, וכך החלו שמונה שנים של מלחמה עקובה מדם שהרסה את המדינה לאורכה ולרוחבה. האיראנים נשבעו לעצמם שזה לא יקרה שוב, ואחת המסקנות שלהם הייתה: אם יהיה לנו גרעין, לא יעזו להתעסק איתנו. בנוסף, הגרעין הפך לסוג של 'מגיע לנו': למה לצרפת מותר? למה לבריטניה מותר? אפילו לפקיסטן כבר יש. גם לנו מגיע.
"את מה שקרה בהמשך אפשר לדמות לחתול שמסתכל במראה ורואה אריה. יש לאיראן תפיסה עצמית שלא תואמת את הכוח שלה. מה שכן, היא הצליחה לשווק את התפיסה הזאת לכל האזור. התדמית שלה כמעצמת גרעין בדרך יצרה הרתעה במשך הרבה שנים, ולכן ישראל נמנעה מלהפציץ אותה. נכון, מנהיגי מדינות אומרים כל מיני דברים שהם יודעים בינם לבין עצמם שאינם נכונים; הטרגדיה של איראן הייתה שהיא התחילה להאמין לשקרים ולסיסמאות של עצמה".
"מסקנה נוספת של האיראנים מטראומת הפלישה של סדאם חוסיין הייתה שאסור שהמלחמה תגיע אליהם הביתה. לכן הם התחילו לטפח את הפרוקסי - ארגונים בתוך מדינות. כך איראן בנתה לעצמה בעלי ברית, שמשמשים גם כשוט שאפשר להכות בעזרתו מרחוק, בלי שהמלחמה תעבור לשטחה. זה עבד במשך תקופה ארוכה מאוד. ישראל תקפה את חיזבאללה – המוצלח שבין ארגוני הפרוקסי - אבל לא פעלה נגד איראן באופן גלוי. הפעם הראשונה שהמלחמה בין שתי המדינות עלתה מעל לפני השטח הייתה כשקצינים איראנים ביקרו בצד הסורי של הגולן ותכננו כל מיני דברים, ובשלב מסוים ישראל הורידה אותם. אבל גם אז, ישראל לא פעלה על אדמת איראן. הסיפור הזה של הפרוקסי עבד. ישראל פחדה.
"ואז הגיע 7 באוקטובר, והרס לאיראן את כל האסטרטגיה. הרבה שואלים למה איראן וחיזבאללה לא ניצלו את המומנטום של אותו יום. התשובה היא שאיראן לא רצתה להצטרף. מבחינת השלטונות בטהרן, אפילו באותו הבוקר הם היו אומרים 'זו מלחמה שמתרחשת במקום אחר, היא לא קשורה אלינו. אנחנו תומכים בפלסטינים ובחיזבאללה, אבל לא מנהלים מלחמה מתוך אדמתנו'. זו הייתה העדיפות שלהם. בשלב ההוא הם לא חלמו שהעסק יידרדר עד כדי כך - שישראל תפלוש לעזה למרות החטופים, ושחיזבאללה יקרוס. הביפרים למשל הפתיעו אותם מאוד.
צילום: AFP
"ואז, בבוקר אחד התרחש אירוע שכמעט עבר מתחת לרדאר כאן בארץ: ישראל חיסלה חלק גדול ממערך הטילים של חיזבאללה, ואיראן מצאה את עצמה חשופה בצריח. הם עשו חשבון והבינו שהם חייבים לשדר עוצמה כלפי ארגוני הפרוקסי, כדי שלא יחשבו שזורקים אותם הצידה ולא עומדים מאחוריהם. לכן הגיעה מתקפת הטילים הבליסטיים והכטב"מים באפריל 24'. זה היה קצת מצחיק - הזהירו אותנו שעות מראש, כאילו זו מתקפה לפרוטוקול. אחרי כמה חודשים הם ירו שוב, כשהחשש מהיחלשות חיזבאללה דחק אותם עם הגב לקיר. אבל המצב הפנימי באיראן הלך והחריף, והרבה איראנים התחילו לתהות - רגע, למה הכסף שלנו הולך ללבנון ולעזה? מה לנו ולמקומות האלה בכלל? כל הדברים יחד הצטברו לסף קריטי של מצוקה".
"מסקנה שלישית מהפלישה של סדאם הייתה שאסור לאיראן להיות לבד במערכה. במלחמה ההיא, מאחורי עיראק עמד חלק גדול מהעולם, כולל ארה"ב ומדינות ערב, ואילו לצד איראן לא עמד כמעט אף אחד. הם הבינו שעליהם לבנות שותפויות, והחלו ליצור בריתות עם מדינות כמו רוסיה וסין, שמה לעשות, שייכות לספסל האחורי של האוטובוס העולמי.
"אבל רוסיה וסין לא הפכו לחברות של איראן, אלא לשותפות עסקיות בלבד. הן מוכנות לסחור עם איראן בעת שלום, אבל לא התייצבו לעזרתה בעת מלחמה. שתיהן לא יתנגשו עם ארה"ב בשביל דברים כאלה. האסטרטגיה שאיראן בנתה כלקח ממלחמת איראן־עיראק, זאת שהיא טיפחה במשך הרבה שנים, קורסת לה מול העיניים. ארגוני הפרוקסי לא הוכיחו את עצמם ככוח מרתיע, ואיראן בעצם ניצבת כעת לבדה. אין לה אף חבר אמיתי בעולם".
"ההפגנות באיראן לא בהכרח מסכנות את המשטר. הן כן סיכנו אותו בשלב מסוים, כשהמוחים עברו רף מסוים של אלימות, שרפו מסגדים ועשו מעשים קיצוניים. המדד הוא תגובת המשטר, שיודע היטב מה מסכן אותו. אם אנשי הבסיג' יורים אש חיה לעבר המפגינים, והורגים 30 אלף איש ויותר לפי הדיווחים - אז כן, המשטר לחוץ. הוא מרגיש שהעסק יוצא משליטה, ומנסה להחזיק אותו בכוח גדול. לכן אפשר לומר שההפגנות בהחלט הלחיצו את השלטונות בטהרן.
"אבל כדי שמשטר יופל מבפנים - ואני מאמין שזה יכול לקרות רק מבפנים – צריכה להיות מסה קריטית של אנשים שיעשו הכול כדי להפיל אותו. זה דבר נדיר מאוד. לפי ההערכות המקובלות, כ־15 עד 20 אחוז מהאוכלוסייה באיראן הם תומכים נאמנים של המשטר, ושיעור דומה הם מתנגדי משטר פעילים. בתווך נמצא הרוב הדומם, 60־70 אחוז. מה העמדות שלהם? הם ככל הנראה לא מתאבלים כשהם רואים את המשטר סופג מכות, אבל הם גם לא יסכנו את חייהם ואפילו לא יתאמצו להפיל אותו. הם יצפו מהצד. אם העסק יתחיל להתנדנד ייתכן שרבים מהם יצטרפו למתנגדי המשטר, אבל אין עדיין מסה קריטית".
חולשה נוספת שד"ר מרחבי מצביע עליה היא הפילוג האידאולוגי העמוק בקרב מתנגדי המשטר. "במהפכה האיראנית של 79' כל הכוכבים הסתדרו: משטר שנוא, משבר כלכלי והנהגה חלופית מגובשת. היה צירוף נדיר של כוחות חברתיים שהצליחו להסכים על דבר אחד - צריך להפיל את המשטר. היום אין אופוזיציה כזאת. המפגינים ברחובות לא הצליחו לייצר הנהגה ברורה, גם כי המשטר ידע לנטרל אותם, וגם כי הם משתייכים לכוחות חברתיים שונים מאוד, ויהיה להם קשה לאחד שורות. יש שם סטודנטים ליברלים, ומצד שני אנשי הבזאר, סוחרים בעלי תפיסות שמרניות מאוד.
"לאנשי הבזאר אין בעיה עם החיג'אב למשל, הם רק אומרים שהכלכלה לא מתפקדת כמו שצריך, וזה מה שמעניין אותם. אם הכלכלה תעבוד - לא אכפת להם להמשיך במתכונת הדתית. לכן בטווח הקצר הפלת המשטר היא משימה בלתי אפשרית כמעט. העובדה שחלק גדול מהעם לא אוהב את המשטר לא מספיקה כדי להפיל אותו. משטר יכול להחזיק מעמד הרבה שנים גם כשהוא לא פופולרי, אם הוא לא ממש בלתי נסבל".
צילום: AFP
נראה שדור ה־Z האיראני רוצה להיות דרום־קוריאה, והמשטר רוצה להיות צפון־קוריאה. לא די במתח הזה כדי לתדלק מהפכה?
"נכון שיש שם דור תוסס ובועט, שמחובר מאוד לאינטרנט ולתרבות המערב. יש בקרב צעירי איראן אופנות של פאנק, היפסטריות, סצנה שלמה. אבל כשאין מחאות גדולות, איראן היא לא מדינה חונקת מאוד: אזרחים יכולים לעגל פינות, כל עוד הם לא עושים את זה באופן מופגן או במקומות מרכזיים בעיר. המשטר האיראני לא מסתכל לכל כיוון כל הזמן, הוא יודע גם להעלים עין, וזו אחד הדברים שמסייעים לו לשרוד.
"השחקנית טראנה אלידוסטי, שחיה באיראן, התראיינה לבי־בי־סי בפרסית בגילוי ראש, ורואים אותה יוצאת לרחוב. יש שם הרבה נשים ששורפות את החיג'אב. אנשי משמרות המהפכה בוחרים במכוון להתעלם מזה, ובשנתיים האחרונות הם כמעט לא מתעסקים בנושא. הנשים ממש מצפצפות, וזה סימן שמחסום הפחד נשבר. מצד שני, יש בבסיג' צעירים קיצונים שאוהבים להציק לנשים האלה. השאלה היא באיזה בית גדלת. רבים מאנשי הבסיג' והדרגים הנמוכים של משמרות המהפכה באים מרקע פשוט יותר, ואילו הדרגים הגבוהים שייכים לאוליגרכיה. ההיפסטרים שנלחמים נגד המשטר הם לפעמים משכילים יותר, ומגיעים מרקע חזק יותר לעומת הצעירים תומכי המשטר. זה יוצר שם מצב חברתי מורכב מאוד".
"מסוף שנות השבעים יש תהליך שניתן לקרוא לו 'דעיכת הסכסוך הישראלי־ערבי'. אולי בארץ זה לא נראה כך, אבל כשמסתכלים על זה בגדול ומבחוץ, יש דעיכה. הסכסוך הישראלי־ערבי הולך ומצטמצם לסכסוך ישראלי־פלסטיני. כבר אחרי 67' העולם הערבי התחיל לקחת שני צעדים אחורה, מתוך רצון שהישראלים והפלסטינים ישברו בעצמם את הראש. ירדן רקמה יחסים דיפלומטיים לא רשמיים עם ישראל. בסוף שנות השבעים מצרים החלה לחתור להסכם שלום. ברגע שהפלסטינים התחילו לדבר עם ישראל באוסלו, מדינות ערב עמדו בתור להתקרב אלינו. התפיסה הייתה - אם הפלסטינים יכולים לדבר עם הישראלים, למה שאנחנו לא נוכל?
"גם איראן היא גורם מרכזי בהתקרבות הזאת. מאז המהפכה האסלאמית, משטר האייתוללות מציב איום הולך וגובר על האזור. בימים האחרונים שכנותיה של איראן רואות שהיא מוכנה לפגוע בהן בלי להסס. האיום הזה קירב אלינו את המדינות הערביות הסוניות. נוצרה פה מלחמה קרה בין איראן מצד אחד לערב הסעודית מצד שני, וכל אחד באזור צריך לתפוס צד. אנחנו כמובן יותר בצד של ערב הסעודית בסיפור הזה, ומה שקורה עכשיו מקרב אותם אלינו".
"על מתנגדי המשטר באיראן אפשר אולי לומר שהם אוהבים את ישראל. בעיניהם היא סמל חיובי, בוודאי אחרי שחיסלה את ח'אמנאי, שהם רואים בו רוצח. גם העובדה שהמשטר שונא כל כך את ישראל, וזה מרכז האידאולוגיה שלו, גורמת להם לאהוד את ישראל. אנחנו הרבה יותר פופולריים באיראן מאשר בירדן או במצרים, שיש לנו הסכמי שלום איתן. חלק מהעם שמופצץ מתלהב מההפצצות יותר מהמפציצים עצמם. זה מוזר מאוד, אבל האבסורד הזה הוא המציאות שלנו.
"אפשר לראות את זה גם בקהילות הגולים. לפני שלוש שנים הרציתי בגרמניה, וכמעט כל היושבים בקהל היו איראנים. הם חששו מאוד, וביקשו שלא יתועדו בשום צורה, כי יש להם משפחות באיראן וחלקם אולי עוד יחזרו לשם. כל מגע עם ישראלי יכול לסבך אותם.
"ועם כל זה, מתנגדי המשטר מונים כאמור 15 אחוז בלבד מהעם האיראני. תומכי המשטר שונאים את ישראל, ויש לשנאה הזאת כמה שכבות. הראשונה היא אנטישמיות קלאסית, דיבורים בסגנון הפרוטוקולים של זקני ציון. שכבה נוספת היא שישראל נתפסת כחלק מהאימפריאליזם העולמי, מעין ממלכה צלבנית מודרנית, בסיס אמריקני שתקוע בלב המזרח התיכון. בנוסף, איראן קשרה את גורלה עם הפלסטינים כבר ב־79'. המנהיג הערבי הראשון שח'ומייני נפגש איתו היה יאסר ערפאת, והוא אפילו נתן לערפאת את השגרירות הישראלית כמתנה".
ומה חושב עלינו הרוב הדומם?
"להם ישראל לא אומרת הרבה. אין להם גבול איתנו, הם לא פגשו ישראלי בחייהם. בכלל, המלחמה בין ישראל לאיראן היא אירוע מוזר מאוד. מדינות נלחמות בדרך כלל על מים או שטחים, ולשתי המדינות האלה אין באמת על מה לריב. לכן לרוב הדומם אין עמדה מוצקה לגבינו".
מתי ננגב חומוס בטהרן?
"לא הייתי מפנטז על זה בשנתיים הקרובות. אולי בעוד חמש שנים, וגם זה תסריט אופטימי. הרפובליקה האסלאמית היא מדינה כושלת, אבל מדינה יכולה להיות כושלת במשך תקופה ארוכה ולעבור הידרדרות איטית מאוד, לא התמוטטות מהירה. בינתיים עדיף לפגוש את האיראנים בברלין, בלונדון, בפריז ובאמסטרדם, ושם לנגב איתם חומוס".
"בטווח הארוך יכולה להיות הצטרפות נסיבות שתאפשר את קריסת שלטון האייתוללות, אבל עולה גם השאלה – מי נכנס במקומו? אפשרות אחת היא לשתול שם בובה, כלומר לפתוח ערוץ עם אדם חזק בחוגי משמרות המהפכה, והוא יתפוס את השלטון ויוביל את איראן לכיוון אחר. בדיוני קצת, אבל אפשרי, אולי. אפשרות שנייה היא להצניח מישהו מבחוץ, כמו רזא פהלווי, אבל יש לזה סיכוי קטן מאוד להצליח. ויש אפשרות שלישית - שהמדינה הולכת לכאוס ולמלחמת אזרחים.
"התוצאה תהיה גלים אינסופיים של פליטים. סוריה היא מדינה של 15־16 מיליון איש, ותראו איזה בלגן מלחמת האזרחים שלה עשתה באירופה, בטורקיה, בכל מקום. פה אנחנו מדברים על פי חמישה. מיליוני פליטים יציפו את מדינות המפרץ ויתדפקו על שערי אירופה. זה יהיה סיוט אזורי.
"טורקיה מפחדת במיוחד מהתרחיש הזה, כי אצלה הוא מעורר שדים משלה - הבעיה הכורדית. הכורדים מפוזרים כמיעוט בארבע מדינות: טורקיה, איראן, עיראק וסוריה. אם הכורדים באיראן ישיגו עצמאות, זה יעורר שאיפות דומות אצל אחיהם בטורקיה. תנועה של כורדים שרוצים להתאחד על פני כמה מדינות היא תרחיש אימים עבור הטורקים. הם יעשו הכול כדי למנוע את זה".
אלה כבר הדאגות שלהם. אבל מבחינתנו, הישראלים, קריסת המשטר לא תפתור חלק גדול מהבעיות הביטחוניות?
"האיום הקיומי המרכזי על ישראל הם הפלסטינים, לא האיראנים. מה נתן לאיראן את כרטיס הכניסה לסיפור שלנו? הפלסטינים. גם אם איראן תיפול, ובמקומה טורקיה תתרומם פתאום כאויבת שלנו, הפלסטינים הם שייתנו לה את הלגיטימציה. הם דלת שכל מי שרוצה לפגוע בנו יכול להיכנס דרכה. זו הלגיטימציה, וזה בסיס הבעיות שלנו.
"יש ציפייה שאחרי סיום המלחמה עם איראן, תהיה נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. אני חושב שזה לא מציאותי. אי אפשר להתעלם מהעניין הפלסטיני ולהגיד 'טוב, נעקוף אותם מפה ומשם'. יכולים להיות לנו יחסים עם סעודיה, הם קיימים למעשה כבר עכשיו, אבל מכאן ועד שגרירות ונורמליזציה הדרך עוד ארוכה".
*
ד"ר מנחם מרחבי (49) לא תכנן להפוך למומחה לענייני איראן. הוא למד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, עד שיום אחד פגש בקורס מורי דרך את אלוף־משנה במיל' יצחק (איני) עבאדי – יליד סוריה, מרצה לאסלאם ובעברו איש מוסד ומושל עזה. המפגש הוביל את מרחבי ללימודי ערבית ופרסית, ואיראן הייתה עבורו שדה מחקר פתוח שיש בו מעט מאוד מתחרים: "מה שמעניין אותי, גם בעולם הערבי וגם באיראן, הוא הנושא של הדת, הלאומיות והקשר המסובך בין שני המרכיבים האלה". כיום הוא כאמור עמית בכיר במכון טרומן ומרצה במרכז האקדמי שלם. מאז שהרפובליקה האסלאמית הפכה מאיום מרוחק ליריבה פעילה, מרחבי מופיע רבות באולפנים ומסביר מה מניע את משטר האייתוללות ומהן נקודות התורפה שלו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il