״הטבע שונא ריק״ הוא ביטוי שמרבים להשתמש בו כדי להסביר מדוע מדינה חלשה מושכת התערבויות משכנותיה ומכוחות רחוקים יותר. אבל זה לא ממש ניתוח של תופעה, כמו תיאור שלה. הטבע שונא ריק כי הריק מתמלא בחומר, בהכרח, בתהליך סטטיסטי. אם שאבנו את כל האוויר מהחדר, הוא פשוט ישוב למלא אותו, כל עוד איננו מתאמצים מאוד למנוע ממנו להיכנס. דבר דומה קורה גם במערכת הבינלאומית: מדינות כל העת בודקות זו את זו, מתחככות זו בזו, פועלות זו מול זו. באופן טבעי כשמדינה אחת נחלשת האחרת עלולה לפלוש אליה, כי המדינה החלשה פשוט לא תצליח להתנגד.
המלחמה נגד איראן מעוררת את השאלה אם המשטר ישרוד, ואם לא – מי יעלה במקומו. אבל כדאי לשים לב שעצם ההיחלשות שלו יכולה להביא לשינויים מרחיקי לכת בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. גם בלי התפרקות של איראן, עשויים להיווצר אזורי השפעה דה פקטו בשטחה הרשמי: אזור השפעה טורקי במערב, כסף סעודי בדרום, כוחות פקיסטניים במזרח.
זה לא ייחודי לאיראן. כששושלת צ'ינג קרסה בתחילת המאה ה־20, סין – מדינה עם אלפי שנות זהות לאומית – חולקה בין אזורי השפעה של מעצמות זרות: בריטניה בדרום, רוסיה בצפון, יפן במזרח. המרכז השלטוני התרוקן, וכל שכנה ראתה הזדמנות בכיוון אחר. איראן של 2026, עם שכנות רעבות ופריפריות מגוונות, עלולה ללכת באותו המסלול.
הכי מעניין
| צילום: סטודיו מקור ראשון
חשוב להדגיש שאיראן אינה סוריה או לוב. כמו סין, יש לה 2,500 שנות זהות לאומית. אפילו מיעוטיה רואים בעצמם איראנים, ולא רק ערבים או אזרים, בלוצ'ים או כורדים. כשסדאם פלש לח'וזסטאן הערבית ב־1980, המיעוטים הערבים שם לא עזרו לו. התרחיש שנתאר פה אינו התפרקות של איראן עקב מרידות מיעוטים, אלא תהליך של השפעה זרה גוברת העוקבת אחר הגיאוגרפיה האתנית של איראן. לא משום שהמיעוטים בהכרח יתמכו במעצמות החיצוניות, אלא משום שהמעצמות החיצוניות יפעלו מול המיעוטים, יקצו להם משאבים, יקדישו להם תשומת לב וירכשו את אמונם. המיעוטים, ככל שהמרכז בטהרן יחלש, ימצאו את עצמם יותר ויותר תחת השפעה חיצונית. שלושה שחקנים כבר מסתכלים על איראן.
במזרח: פקיסטן
פקיסטן לא רוצה חלק מאיראן – אין לה אינטרס לספח שטח. אבל חבל הארץ המכונה בלוצ'יסטאן חוצה את הגבול בין שתי המדינות, וחולשה בצד האיראני עלולה לזלוג לצד הפקיסטני. ב־2025 נרשמו בבלוצ'יסטאן הפקיסטנית 254 פיגועים שהרגו יותר מ־400 בני אדם, עלייה של 26 אחוזים לעומת השנה הקודמת. בינואר 2026 שיגרו מורדים בלוצ'ים מתקפות מתואמות בעשר ערים פקיסטניות בו זמנית. פקיסטן כבר נלחמת באפגניסטן נגד הטאליבן; חזית שנייה בבלוצ'יסטאן תהיה סיוט. אם איראן תיחלש מספיק, פקיסטן עלולה להתערב בבלוצ'יסטן האיראנית לא כדי לכבוש את השטח, אלא כדי למנוע את התפתחותה של חזית כזו.
בדרום: סעודיה
ח'וזסטאן, המחוז הערבי של איראן, מספק 80 אחוזים מתפוקת הנפט הלאומית. מוחמד בן סלמאן הכריז ב־2017 ש״כל מאבק סעודי־איראני יתנהל בתוך איראן, לא בסעודיה״. לסעודים יש היסטוריה של תמיכה בתנועות בדלנות ערביות באזור, לא בהצלחה. אבל אם המשטר בטהרן ייחלש, יתכן שסעודיה תנסה שוב להגדיל את השפעתה באזור העשיר בנפט.
במערב: טורקיה
בדצמבר 2024 השיקה הטלוויזיה הממלכתית הטורקית (TRT) שירות שידור בשפה הפרסית. מנכ"ל הרשת הכריז שמטרתו "להטריד את איראן״. כשמדינה משקיעה בתשתית תקשורת בשפת המדינה השכנה – זו לא רטוריקה, זו הכנה להשפעה. וזה לא מקרי: 16־24 אחוזים מאוכלוסיית איראן הם אזרים, ששפתם טורקית, והם מרוכזים במחוזות הגובלים בטורקיה ובאזרבייג'ן. ארדואן עצמו כבר הקריא בבאקו שיר על העם האזרי "המפוצל על ידי נהר ארס" – ואיראן ראתה בזה תוקפנות ישירה.