האיחזות מתמדת במיתוס הוועדה הטכנוקרטית בקרב חוגים דיפלומטיים מערביים, חושפת אי הבנה יסודית של המרקם החברתי השולט במזרח התיכון.
עוד כתבות בנושא
במשך עשרות שנים, הקהילה הבינלאומית ניסתה להשתיל את מודל מדינת הלאום באזור בו נאמנות ראשונית נותרה מושרשת בקרבה משפחתית ולא באזרחות מופשטת. בעקבות הסכסוך הנוכחי, הדחיפה למועצת מומחים מקצועית ולא מפלגתית שתנהל את עזה אינה רק תמימה; זוהי התחמקות מסוכנת מהמציאות.
כפי שההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, כאשר משטר אידיאולוגי ריכוזי קורס, החלל לעולם לא מתמלא על ידי ועדה של בירוקרטים. הוא מתמלא על ידי המבנה הילידי היחיד המסוגל לשרוד כישלון מוחלט של המדינה: השבט.
הכי מעניין
שלטון החמולה
כדי להבין מדוע האלטרנטיבה האזרחית המבוססת על שבטים היא הדרך הבת-קיימא היחידה קדימה, יש להכיר תחילה בכך שהמודל הטכנוקרטי הוא קליפה חלולה. ממשלת מומחים חסרה את המונופול על הכוח הנדרש לממשל באזור שלאחר סכסוך, וחשוב מכך, חסרה לה הלגיטימציה האורגנית הנדרשת כדי לפקד על נאמנות האוכלוסייה.
בהקשר הספציפי של עזה, כל גוף מנהלי מרכזי הוא מטרה לחדירה. חמאס בילה כמעט שני עשורים בשילובו בשירות הציבורי, במערכת החינוך ובתשתית הרפואית. ועדה מרכזית חדשה, ללא קשר למידת הבדיקה המעמיקה של חבריה על ידי המודיעין המערבי, תמצא את עצמה בסופו של דבר מאוימת, נקלטת או נעקפת על ידי שרידי מנגנון הביטחון האסלאמיסטי.
עוד כתבות בנושא
האלטרנטיבה היא חזרה למערכת בראשות המוכתר, מודל ממשל מבוזר שקדם לעידן המודרני ולעליית האסלאמיזם הרדיקלי. החמולה, או השבט, מייצגת זהות טרום-פוליטית המתמקדת בהגנה, כבוד והישרדות כלכלית של יחידת המשפחה המורחבת. בניגוד לרשות הפלסטינית או לחמאס, הדורשים הקרבה למען מטרה מהפכנית או דתית, השבט מעדיף את רווחתם המוחשית של חבריו. מעבר זה מגיוס אידיאולוגי לפרגמטיזם מבוסס קרבה הוא הצעד הראשון לקראת עזה שעברה דה-רדיקליות.
תקדימים היסטוריים מהמגרב ומהמפרץ מצביעים על כך שהסמכות המסורתית היא המייצבת היעילה ביותר בתקופות מעבר. בלוב, למשל, קריסת המשטר הצבאי של מועמר קדאפי הובילה למדינה מקוטעת שבה הגופים היחידים המסוגלים לספק ביטחון מקומי ולנהל משא ומתן על הפסקות אש היו מועצות השבטים. באיחוד האמירויות הערביות, שילוב המנהיגות השבטית במבנה הפדרלי אפשר מעבר מהיר למודרניות מבלי לוותר על הלכידות החברתית המונעת רדיקליזציה.
ההיגיון פשוט: אנשים נוטים יותר ללכת בעקבות מנהיג שהם קשורים אליו בדם מאשר אחר בירוקרט שמונה על ידי מעצמה זרה.
אבו שבאב, מנהיג מיליציה שנלחמה בחמאס בעזה | צילום: ללא קרדיט
בעזה שלאחר חמאס, הופעתם המחודשת של שבטים כמו הדוג'מוש, הידועה ביריבתה ארוכת השנים עם חמאס, או החליס, משפחה המזוהה עם פתח ברצועה, מציעה הזדמנות לארכיטקטורת ביטחון מבוזרת. על ידי התמודדות ישירה עם זקני המקום, ישראל והקהילה הבינלאומית יכולות ליצור רשת של אחריות שממשלה ריכוזית לעולם לא תוכל לספק. אם משוגרת רקטה או נחפרת מנהרה בשטח של שבט מסוים, האחריות היא מקומית. זה מפנה את הלחץ החברתי של הקהילה נגד המורדים.
כחלק ממודל זה, משאבי סיוע ושיקום אינם מופנים דרך משרד מרכזי, שם ניתן לשאוב אותם לפעילויות "התנגדות". במקום זאת, הם מחולקים לשכונות ומחוזות ספציפיים בתמורה ליציבות מאומתת.
עוד כתבות בנושא
גישה זו מתיישבת עם המטרה ההכרחית של ניצחון ישראלי בכך שהיא מבטיחה שאף ישות פלסטינית אחת לא תוכל שוב לגבש מספיק כוח כדי לאיים על הביטחון האזורי. פסיפס של מחוזות המנוהלים על ידי שבטים יוצר סביבה תחרותית, שבה מנהיגים מקומיים מקבלים תמריץ לשתף פעולה עם ספקי ביטחון כדי להבטיח את זרימת המשאבים לעמם. זה הופך למעשה את עזה ממבצר מאוחד לסדרה של רשויות מקומיות מנוהלות. המוכתר הופך לבעל העניין העיקרי בשלום משום שסמכותו קשורה ישירות לשגשוג שכונתו.
מבקרי הצעה זו מרבים לפטור אותה כרגרסיה לפיאודליזם, וטוענים שהיא פוגעת בחלום של מדינה פלסטינית מאוחדת. עם זאת, המרדף אחר חלום זה הביא בעקביות לסיוט של אוטוקרטיה רדיקלית. האובססיה המערבית למנהיגות מאוחדת יצרה, שלא במתכוון, נוף פוליטי של "המנצח לוקח הכל", שבו הקבוצה האלימה והממושמעת ביותר - במקרה זה, חמאס - מסוגלת להשתלט על כל מנגנון המדינה. שבירת המונופול הזה והעצמת הסמכות המסורתית והמקומית מאפשרת התפתחות טבעית והדרגתית יותר של החברה האזרחית.
עזתים שבים לבתיהם בצפון רצועת עזה | צילום: עלי חסן, פלאש 90
יישום מערכת מבוססת שבטים דורש סטייה מוועידות שלום גדולות. זה דורש מעורבות מפורטת ברמת הרחוב עם הזקנים שנותרו בעזה, בעוד שהאליטה הפוליטית התגוררה בדוחא. אלה האנשים שמבינים את הצרכים המיידיים של אנשיהם ובעלי המעמד המסורתי לאכוף סדר.
עתידה של הרצועה טמון בהיגיון העתיק והעמיד של החמולה, אשר שרד כל ניסוי אידיאולוגי של המאה ה-20 ונשאר הבסיס היחיד בר-קיימא למזרח תיכון יציב של המאה ה-21. הממסד של מדיניות החוץ חייב להפסיק לנסות לבנות עזה שקיימת רק בדמיון ולהתחיל לעבוד עם עזה שקיימת בפועל בשטח.
עוד כתבות בנושא
