מתברר שהקמפיינים נמשכים גם אם צה"ל נסוג. בכאן 11 שלט הקמפיין שגרס שישראל הפכה למדינת חסות של ארה"ב. צפיתי בהפגנת התודה בכיכר החטופים לסטיב ויטקוף ולג'ארד קושנר, ואני מודה: לא הזדעזעתי משריקות הבוז לבנימין נתניהו. רוצים לצאת מטומטמים? זכותכם. מדינה דמוקרטית, למרות זיני. אבל דווקא בשל ההשתפכות בפני ויטקוף וקושנר בנושא החטופים, מצחיקה אותי הביקורת על כך שהפכנו למדינת חסות של ארה"ב. חברים, אי אפשר גם להודות לארה"ב ולדונלד טראמפ ש"כפו" עלינו עסקה עם חמאס, אבל גם לקונן על כך שהאמריקנים קובעים איך נגיב להפרת ההסכם. אם אתה משלם פרוטקשן פעם אחת, תהיה גם פעם שנייה. אגב, דעתי היא שזו עסקה טובה בהתחשב בנסיבות, ואני חושב שאנחנו יזמנו אותה ושמעורבות ארה"ב בעימות עם חמאס היא נכס אסטרטגי. אבל מי שדרש את העסקה הזאת בכל מחיר לא יכול להתלונן על המעורבות האמריקנית.

קמפיין נוסף שהצחיק אותי קלות הוא החשיפה שחמאס מעורב בבחירת ממשלת הטכנוקרטים שתשלוט בעזה. יושבים? אין דבר כזה טכנוקרטים פלסטינים. יש פת"ח, חמאס, ג'יהאד אסלאמי. אין טכנוקרטים. אם היו הם כבר היגרו לקנדה. כל ממשלה פלסטינית תורכב מאנשים שרוצים להרוג אותנו כך או אחרת, מתחילת המלחמה טוענים באולפנים שאפשר להקים בעזה "ממשלת טכנוקרטים" שתפרק את חמאס וחדי קרן ירוצו בג'באליה. זה שקר. חזרה על שקר לא הופכת אותו לנכון. לפעמים צריך להקשיב למי שאומר לכם שאתם מדברים שטויות כבר שנתיים.

• שאלה לגבי המפקדה האמריקנית בקריית־גת. אני חייב תשובה כי זה קריטי. מה הנוהל? אם אני פוגש עכשיו איזה לוטננט במדי מארינס בפלאפל

בקריית־גת, צריך להזמין אותו למנה או שחיילי עירך קודמים?

• השבוע נחת פה סגן נשיא ארה"ב ג'יי־די ואנס, מה שמיד הביא איתו הרבה תקוות ופקקים. כשעמדתי שעתיים בפקק בין רמת־גן למודיעין נהג לידי גבר חרדי די מבוגר נטול וייז. בכל פעם שהוא עצר סמוך אליי הייתי צריך לעדכן אותו כמה זמן נשאר עד ירושלים. הוא היה חמוד וקצת חצוף, בהתחלה ביקש רק זמנים ולאחר מכן ביקש שאבדוק לו מסלולים חלופיים ואם אפשר גם כתובת נוספת בבית־שמש, כי הוא מתלבט לאן לנסוע. בסופו של דבר הפקק השתחרר והוא חלף על פניי אפילו בלי איזו צפירת תודה. לא נעלבתי. טוב, אולי קצת, כי דרך ארץ קדמה לתודה.

• דיברה על כך כבר המלכה האם עירית לינור, אך אני חייב לחזק את המסר. אנחנו סובלים מגיא־פינסיזציה של סיקור חזרת החטופים. אני מודה, אין דרך לא לשמוח ולהתרגש, בטח בשבוע הראשון של שובם ובטח כאומה חפצת חיים ועומר אדם. אבל אני מרגיש שאנחנו קצת מפספסים. האחים היקרים שלנו הוחזקו בידי נאצים שחורי לב ועברו חוויות נוראיות שילוו אותם כל חייהם, ובכל זאת אנחנו מסקרים את שובם כאילו חברים שלנו חזרו משנה בדרום אמריקה ובא לנו לשמוע חוויות.

אנחנו לא יכולים להשאיר את החוויה הזאת בזיכרון הסלקטיבי שלנו כאיזה ניצחון מפואר שיש לחגוג. החטופים ששבו ניצחו, כמובן, והתמודדו עם השבי באופן מעורר השראה, אבל הלקח שעלינו להפיק מהאירוע הזה הוא תודעת אויב. תודעת "עם מי יש לנו עסק". אנחנו צריכים להמשיך לחמם את החלק בלב שהעז להתקרר. צריך לשמוע את סיפורי הזוועות, של מי שמוכן לספר כמובן, ולחזור בפריים טיים על מה שעשו לאחים שלנו, וצריך לצרוב בתודעה הלאומית שאנחנו נלחמים מול רפש אנושי. נכון, כיף לראות את אחד מהחטופים השבים שר עם עומר אדם, אבל חשוב יותר לשמוע על המפלצות שגזלו אותו מאיתנו לשנתיים.

• בחלק מהראיונות עם אנשי מטה משפחות החטופים הם אומרים שהחטופים אומנם חזרו אך המאבק מבחינתם ממשיך עד החטוף האחרון. אני באמת מעריך את הרצון להחזיר את כל הגופות, באמת. אבל, אם יותר לי לשאול, מאבק נגד מי?

להבנתי, המילה מאבק מכסה על המשפט "לא נפסיק להגיד לממשלה שאנחנו שונאים אותה". המאבק של מטה החטופים היה חשוב, אבל אני לא בטוח שהוא היה חשוב לצד שלנו.

• הייתי השבוע בהרצאה בקריית־שמונה, והיה מדהים. פגשתי שם אנשים מופלאים, שחלקם פונו וחלקם לא הסכימו להתפנות. פגשתי שם אנשים אופטימיים. אני כותב את זה כי ניכר שלא מדובר בקוטרים מקצועיים. הם לא אנשים שנקלעו לקריית־שמונה. הם אנשים שבחרו בה ואוהבים לחיות בה.

עכשיו אני עומד לכתוב משהו שכולם כותבים ומרגישים טוב עם עצמם אבל בכל זאת אעשה את זה כי אולי מישהו יקרא. הניצחון בצפון מול חיזבאללה היה גדול, מרשים ואמיץ, אבל הניצחון יהיה מושלם אם נהפוך את האזור הזה לאימפריה. לא כי לא עשו שם כלום במשך שנים. עשו, לגמרי עשו, וראיתי בעיניים. אבל זה הזמן לקפיצת מדרגה. הממשלה הבאה חייבת להקפיץ את קריית־שמונה קדימה עד כדי כך שישקלו לשנות את השם שלה לקריית־שמונה־עשרה.

• השבוע הודיעה לנו נעה שהבר שאנחנו יושבים בו בכל שישי בשוק הכרמל עומד להיסגר. היא מכרה אותו כי קצת נמאס לה ולא בא לה יותר על התחום הזה. אז בכיתי. מה שאתם שומעים. בכיתי. כל כך אהבתי לשבת שם עם חברים ועם סתם אנשים שעוברים ברחוב, להזמין חיילים לצ'ייסרים, לשמוע מחמאות ולקבל לפעמים צעקות וקללות מאנשים שפחות התחברו. היה מושלם. תימני ומושלם.

ועכשיו, אם מישהו קורא: אנחנו מחפשים מקום שמח עם מוזיקה כיפית וקצת אלכוהול שמוכן לאמץ שולחן בודד. אפשר לפנות בפרטי. לא בשבת, בשישי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il