ארדואן לא יסלח לאיראנים שקלקלו לו את ההצגה

יגיעו או לא יגיעו? ייפתחו שיחות או שעומדים לקראת תקיפה? טוטו הניחושים העצבני נמשך כל השבוע עד הרגע האחרון ממש. זה התחיל לכאורה בהסכמה על פתיחת השיחות בין ארה"ב לאיראן באיסטנבול, אם כי בפורמט מפתיע: מסלול מו"מ בין איראן לארה"ב על תוכנית הגרעין, ובמקביל מסלול אזורי של איראן מול פאנל שרי חוץ של מדינות האזור. הרכב הכולל את סעודיה, מצרים, קטאר, עומאן, איחוד האמירויות - ופקיסטן. למה דווקא מדינות אלו ומה עושה פקיסטן בהרכב, ומדוע האיראנים הסכימו לזה - לפחות בהתחלה - תכף נגיע לזה. אבל כמו שהיה ברור מלכתחילה, שום דבר אינו סגור עד שהוא סגור. כבר ביום שלישי עשו האיראנים מהלך מחציף פנים מול האמריקנים, מהסוג שנועד לבדוק גבולות. תחילה שיגרו כטב"ם לעבר נושאת המטוסים לינקולן, ואז ספינות איראניות החלו במרדף אחרי מכלית אמריקנית סמוך למצרי הורמוז.

באותו שלב העבירו האיראנים לאמריקנים דרישה חדשה להעביר את שיחות המו"מ מאיסטנבול לעומאן ולהותיר על סדר היום דיונים בנושא הגרעין בלבד. בלי מסלול אזורי, בלי טילים בליסטיים, לא פרוקסי, בטח שלא דרישות לעצור הרג מפגינים. טראמפ, כך דווחנו, שקל בתגובה כבר ביום שלישי לפתוח במתקפה, אבל בחר להניח את האפשרות הזו בצד ונענה לדרישה להעברת השיחות לעומאן. והלוגיקה הייתה שהוא לא מפסיד מזה דבר, להפך. הוא רק מחזק את הלגיטימציה לתקיפה אם וכאשר תגיע.

מה שנשאר באותו שלב בסימן שאלה ענקי הוא המסלול האזורי המקביל של שרי החוץ של סעודיה, מצרים, קטאר, איחוד האמירויות, עומאן ופקיסטן לפתיחת השיחות באיסטנבול. בתקשורת העולמית העניין הזה נתפס בתחילה כשולי. כי בעולם הגדול תוכנית הגרעין היא העניין שלשמו התכנסנו. העניין הבליסטי והפרוקסי חשובים, אבל פחות. ובעיקר כי האיראנים היו נחושים לצמצם את מרחב הדיון לשאלת הגרעין בלבד. משהו שהם כבר מכירים ויודעים מסבבים קודמים ובוטחים ביכולתם לנהל את האירוע.

בישראל, מאידך, הדגש השבוע היה על הקואוצ'ינג של סטיב ויטקוף בסוגיות הטילים הבליסטיים והפרוקסי. שלא יתבלבל חלילה, כמו שקרה לו יותר מפעם אחת בשיחותיו המביכות עם פוטין על אוקראינה. ככלות הכול, האיש לא מומחה בתחום. וכך מה שנראה כספיח - הזמנת מדינות ערב פלוס פקיסטן לפתיחת השיחות - נותר בשולי הדרמה.

אבל האמת היא שמלכתחילה הקונספט של המסלול האזורי צריך היה להטריד את ישראל. להטריד מאוד אפילו. אז על מה בעצם אנחנו מדברים? נתחיל מהמיקום עצמו. איסטנבול. פתיחת שיחות הגרעין באיסטנבול הייתה אמורה להיות שיאו של מהלך, שנועד למקסם את הרומן המטריד בין טראמפ לארדואן. רומן שרק הולך ומתעצם. פתיחת השיחות באיסטנבול אמורה הייתה להביא את מדיניות החוץ של ארדואן לשיאים חדשים של הכרה גלובלית, הכרה שתשקף לא רק את הקשר ההולך ומעמיק של טראמפ וארדואן אלא גם את מעמדה של טורקיה כמעצמה אזורית ואת ארדואן כמתווך־העל האולטימטיבי. מיקום השיחות נועד לגרום לנשיא הטורקי לזרוח כמי שאך לפני חודשיים הגיש לטראמפ את חמאס על מגש של כסף וגרם לו לקבל את תוכנית 20 הנקודות לעזה. ואילו טראמפ הוא האיש שהגיש לארדואן את סוריה על מגש של כסף.

לחיבור הזה בין טראמפ לארדואן יש השלכות לא פשוטות מבחינתה של ישראל. כי למרות כל מאמציו של ארדואן הצלחתו עד כה הייתה מוגבלת, לאחר שבעקבות וטו ישראלי נחרץ הוא נותר מחוץ לעזה. והתסכול שלו אדיר. לכן, פתיחת השיחות בין ארה"ב לאיראן באיסטנבול היא ההצגה האולטימטיבית שארדואן ושר החוץ שלו הקאן פידאן השתוקקו לה: ההזדמנות להציג את טורקיה כמעצמה אזורית, היכולה לדבר בגובה העיניים עם וושינגטון, טהרן והעולם הערבי גם יחד, שחקנית לרוחב המגרש שיכולה לתווך ולאזן בין אינטרסים שונים ומורכבים.

אבל אז באו האיראנים ביום שלישי וקלקלו לארדואן את ההצגה, כשהודיעו שהם דורשים להעביר את השיחות למסקט בירת עומאן, לדון בתוכנית הגרעין בלבד ולייתר את המסלול האזורי. אכזבה רבתי, שבאותו שלב נראתה כשופכת מים קרים על המהלך הטורקי. למרות האכזבה, אנקרה שמרה על פאסון והדגישה את תמיכתה בהמשך הדיאלוג עם איראן והימנעות מהסלמה. ובתקשורת הטורקית, בהתאם, העדיפו להתרכז בביקורו של ארדואן בריאד ובחתימה על עסקת־ענק סעודית להשקעת שני מיליארד דולר באנרגיית שמש בטורקיה.

שוב בכיסא הנמוך

כך זה נראה, לפחות כלפי חוץ, ביממה שחלפה מאז תקרית הכטב"ם. מה התרחש מאחורי הקלעים איננו יודעים בוודאות. אבל די בטוח, שבין שלישי לרביעי בארמון באנקרה ובמשרדי מחלקת המדינה בוושינגטון דלקו האורות כל הלילה. לא איש כארדואן יניח לאירוע כזה לברוח לו ברגע האחרון בין האצבעות.

ארדואן הוא איש נוקם ונוטר. הוא לא ישכח לאיראנים את המהלך הזה. מה גם שככל שמדובר בהקשר הגרעיני המזרח־תיכוני, הוא נושא עימו תסביך לא פתור בן עשרים שנה כמעט. השנה הייתה 2007 ואהוד אולמרט, אז ראש ממשלת ישראל, נחת באנקרה לביקור מדיני. טורקיה וישראל אז היו עדיין מדינות ידידות ובעלות ברית, הביקור היה מוצלח ולבבי, אולם אולמרט נמנע ולו ברמז מלשתף את ארדואן בתוכנית הישראלית להפציץ את הכור הגרעיני בסוריה. ואז, זמן קצר להכאיב לאחר אותו ביקור, הכתה הפעולה הישראלית בסוריה גלים בעולם כולו. וארדואן, שהרגיש מושפל ומרומה, תפס זאת כסוג של בגידה. זו הייתה תחילת ההידרדרות ביחסי ישראל־טורקיה. ישראל, לטעמו, פעלה אז בלי לשתף אותו, מה שיצר אצל ארדואן תחושת קורבנות ואי־אמון.

מאז, עם עליות ומורדות, בעיקר מורדות, חרונו של ארדואן הלך והתעצם. אולם עכשיו, אחרי כמעט עשרים שנה, נקרתה בידו ההזדמנות להפוך את הקערה על פיה: שוב משבר גרעין, רק משמעותי הרבה יותר, אך בניגוד לעבר - הפעם טורקיה על הסוס. היא היוזמת, היא המזמינה והיא התורמת הגדולה לדיאלוג בין ארה"ב לאיראן. טורקיה היא זו שנעה על הציר שבין הקרבה החדשה לוושינגטון לבין הדיבור עם טהרן. כך למשל כיכבה גם ההצעה של שר החוץ הקאן פידאן לאמריקנים להתנהל במו"מ מול האיראנים במה שמכונה בשפת היומיום "פרה פרה". גרעין לחוד, טילים בליסטיים לחוד ופרוקסי לחוד. מה שעומד לגמרי בסתירה לעמדה הישראלית.

ודווקא אז, בלי שום סנטימנטים, האיראנים גמלו לו בכתף קרה. רגע לפני שנראה היה שסוף סוף ארדואן עומד לקבל את הכבוד המגיע לו, עשו לו האיראנים ויברח בדרישה להעביר את השיחות לעומאן. כי הסנטימנט של ארדואן לא ממש מטריד את האיראנים כרגע. הם במשימת הישרדות, ולכן דרישתם ביום שלישי להעביר את השיחות למסקט לא הייתה טכנית אלא מהותית. מבחינתם משמעותה שליטה גם בזהות המתווכים וגם בסדר היום; בעיניים איראניות, עומאן נתפסת כמדינה ניטרלית יותר ומורכבת הרבה פחות מטורקיה. העדפה המשקפת את חוסר הרצון האיראני להעניק לגיטימציה למתווכת מסוגה של טורקיה, ששמה את עצמה במרכז התמונה. כי בעוד טורקיה שואפת להציג עצמה כצומת דיפלומטי אזורי מתוחכם, עם יכולת לשבת מול כל השחקנים המרכזיים, איראן מעדיפה פורמט מצומצם שבו היא זו ששולטת בסדר היום ומקטינה את הסיכוי שהשיחות יתפשטו לנושאים אזוריים נוספים.

יתרה מכך: בעיניים איראניות, הנוכחות של שרי החוץ של מדינות ערב הסוניות ופקיסטן היא סוג של חתול בשק. ומכאן המשמעות ברורה: בניגוד לשאיפותיו של ארדואן, המהלך האיראני העמיד את טורקיה בעמדה תומכת אך משנית. מהלך המאותת על פער בין האופן שבו טורקיה רואה את עצמה לבין האופן שבו שחקנים אחרים בוחרים להשתמש בה. בהחלט לא מה שארדואן תכנן או חלם.

כך זה נראה למשך כמעט יממה שלמה, שתיקה רועמת אמריקנית, ואז מהפך. יום רביעי בערב, אתר אקסיוס היה הראשון שדיווח כי ארה"ב ביטלה את השיחות שתכננה לקיים עם איראן היום. מאחורי ההחלטה על הביטול עומד סירוב אמריקני להגביל את סוגיות המו"מ, כפי שדרשה טהרן, לגרעין בלבד. בשלב זה המידע היה כי השליח האמריקני סטיב ויטקוף, מי שאמור היה לייצג את ממשל טראמפ בשיחות, עומד לעזוב את המזרח התיכון בדרכו למיאמי. אף שגם באותו שלב לא נתנו האמריקנים גט כריתות לשיחות, ואמרו שאולי הן יתחדשו בשבוע הבא.

קריצה לסעודיה

מה אם כן אומרת התגובה האמריקנית, ולמה עברה יממה שלמה עד שהגיבו?

כדי לענות על זה צריך לרדת לרזולוציה נוספת, ולברר מדוע בכלל הוזמנו המדינות הספציפיות למפגש במסלול האזורי. מלבד התשובה המתבקשת – טילים בליסטיים ופרוקסי – יש תשובות נוספות, והישירה ביותר מתכתבת עם ההצעה שהעלה ממשל טראמפ לאיראנים במאי 2025. הקמת קונסורציום אזורי מזרח־תיכוני לניהול ופיקוח על תוכניות גרעיניות אזרחיות במזרח התיכון, שישתתפו בו איראן, מדינות מפתח ערביות סוניות ופקיסטן. מדוע פקיסטן? כי היא מדינת גרעין מוסלמית מנוסה, בעלת יחסים קרובים עם סעודיה וקשר טוב עם שאר מדינות ערב הסוניות המתונות. מטרת הקונסורציום בחשיבה האמריקנית הייתה ליצור מנגנון שקיפות ובקרה אזורי, שבו כל מדינה תוכל לפקח על פעולות הגרעין של האחרות בלי לפגוע בזכותה להמשיך בפיתוח אנרגיה גרעינית אזרחית.

מאחורי הרעיון הזה היה אלמנט נוסף. זו הייתה דרכו של טראמפ ליישר קו עם שאיפות הגרעין של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שדרש אז כחלק מתהליך הנורמליזציה עם ישראל לאפשר לו לייצר מעגל העשרת אנרגיה מלא על אדמת סעודיה, מהלך שישראל מתנגדת לו. הקונסורציום היה עוד ניסיון להתמודד עם העניין.

זה הרקע להצעה. אבל כל זה הלך באותו שלב לפח כי איראן דחתה אז את ההצעה האמריקנית על הסף. זה היה כאמור לפני שנה, ערב מבצע "פטיש חצות". אך ראה זה פלא, כמיטב מסורת התעתועים האיראנית, איראן הצהירה בתחילת השבוע שהיא מעדיפה את ההצעה האמריקנית מהשנה שעברה על פני הפורמט הנוכחי. בדיעבד אנו מבינים כי זה היה מצג שווא שנועד לבלבל את הטורקים ואת שאר המדינות. מכיוון שפורמט אזורי רחב כזה עלול היה להפוך את השיחות הנוכחיות, שהן הרבה יותר גורליות מבחינת המשטר בטהרן, לעוד יותר בלתי צפויות. להפחית את היכולת לפקח על אופן התקדמות שיחות הגרעין ולהרחיב אותן לנושאים פוליטיים ואזוריים, שהמשטר האיראני אינו מעוניין בהם. וכך, 24 שעות אחרי כן, הכול התהפך.

איפה עומדת ישראל בהקשר הזה? כידוע, צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים. והאמת היא שההתנגדות האיראנית לפורמט האזורי משרתת לגמרי גם את האינטרס הישראלי. אנחנו לא יודעים כרגע איך תתפתח הדינמיקה, אם לכיוון תקיפה או מו"מ. אך אם השיחות יתפתחו בפורמט אזורי מסוג זה, יש סכנה ממשית שפורום של מדינות ערב ופקיסטן ינסה בהמשך להטיל דרישות או הגבלות גרעיניות ישירות על ישראל, בטענה שלפיה גם ישראל צריכה להיות נתונה למנגנוני הפיקוח והשקיפות. הלחץ יוכל לבוא אז במגוון דרכים: לחץ לפיקוח גרעיני, דרישות להטלת הגבלות על מחקר, פיתוח או אחזקה של חומרי גרעין, וחיזוק הלגיטימיות של דרישות אזוריות שמופנות לישראל.

שורה תחתונה: הסבלנות האמריקנית מתקצרת, ארדואן נשאר בתמונה, גם אם לקח לאמריקנים זמן לגבות את השארת השיחות באיסטנבול. הרומן הטורקי־אמריקני על כנו. אך אם יש פתח תקווה בהקשר הזה, לפחות בקשר לעזה, הרי שהוא הדיווחים על איחוד האמירויות המנהלת כעת מגעים מתקדמים עם ארה"ב וישראל על ניהול ההיבטים האזרחיים של רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. לפי הדיווחים, באבו־דאבי מבקשים לקבל אחריות מלאה למעטפת האזרחית של הרצועה, כולל שליטה על מסחר ושווקים והצבת כוחות אבטחה שייפרסו במרכזים לוגיסטיים אשר יאפשרו חלוקת סחורות ברצועה. אז לא, זה עדיין רחוק מלהיות טורקיה יוק, אבל בהחלט צעד בכיוון הנכון.