מאז היוודע דבר ההסכם מנסים בישראל לעמוד על טיבו. התועלת החשובה והמרכזית עבור ישראל, היא השבת חטופינו בפעימה אחת וכתנאי מקדים לשלבים הבאים. מולה, עלויות רבות, וקודמת לכולן היא עצם העובדה שמדינת ישראל – המעצמה הצבאית, הטכנולוגית והמודיעינית של המזרח התיכון – יושבת לשולחן משא ומתן עם ארגון טרור רצחני, במקום להכתיב את תנאי הכניעה שלו.
עוד כתבות בנושא
הפרטים שהעסיקו את השיח הציבורי, חשובים כולם. כמה חטופים ישתחררו, האם ישוחררו "סמלים" כמו ברגותי, לאן יגורשו המחבלים – לעזה, ליהודה ושומרון או לחו"ל – ומי יערוב ל"פירוז הרצועה". למרות זאת, כל השאלות הללו מתרחשות מתחת לאותו פנס ישן: אנחנו שוב מחפשים את הקונספציה במקום שבו נוח לחפש.
כשמרימים את הראש ומביטים סביב, התמונה שמתגלה מטרידה הרבה מעבר לפרטים הללו וחלקה נסתרת עדין מעיננו.
הכי מעניין
ראשית התבשרנו על ברית ההגנה שנתנו האמריקאים למדינת הטרור קטאר. רבים בישראל לא הבינו את הצעד, והיה מוקדם מכדי לקשור אותו לתמונה כוללת. לאחר מכן, התפרסם שהאמריקאים אישרו לתורכיה רכישת מטוסי f-35 ו- F16, ביטלו את הסרת המגבלות על עסקאות חימוש ויאפשרו לה הכנסת סיוע הומניטארי לעזה. טרם נודע מה קיבלה מצרים, אבל מספיק להסתכל על הפסגה שמתכנן א-סיסי עם מנהיגי מדינות אירופה, על מנת להבין שמצרים חיזקה את מעמדה הבינלאומי, במקום להיות מוקעת על מעורבותה הישירה בטבח השבעה באוקטובר.
בנוסף לכל אלה, מקבלות קטאר, טורקיה ומצרים תפקיד בניהול עזה ביום שאחרי. מנגנון ניהול הרצועה עליו הוצהר בהסכם כולל את שלושתן, בנוסף לארצות הברית, ל"מדינות נוספות" שלא צוינו בשמן ולישראל. לא ברור עדין מה טיבו ועומק מעורבותו של מנגנון זה, אבל ברור שישראל עלולה למצוא את עצמה בעמדת מיעוט, ביחס לנושא שנמצא בנפשה מבחינה ביטחונית.
וכאן עולה השאלה המתבקשת: האם לא החלפנו טבעת אש שיעית - שגם היא טרם הוכחדה סופית - בטבעת אש סונית?
כשלוקחים בחשבון שנקודת התורפה של טבעת האש השיעית שנבנתה סביבנו בסבלנות על ידי איראן ושותפותיה, היתה בעיקר היעדרו של חיל אויר ומערכות הגנה מתקדמים באיראן, מבינים שטורקיה, שמונהגת בידי שונא ישראל מוצהר וחולמת להקים סביבנו טבעת אש סונית, למדה את הלקח של איראן. ועכשיו היא קיבלה לחיל האויר החזק ממילא שלה תוספת כח משמעותית.
בנוסף לכף, מעורבותן של שלושת המדינות הללו בעזה עלולה להפוך את עזה למוצב קדמי של פעילות מלחמתית מצידן נגד ישראל.
לא בטוח שישראל יכלה לעשות הסכם טוב יותר. אופן ניהול והתפתחות המלחמה, ביחד עם הצונאמי המדיני מאירופה, הובילו אותה למבוי סתום. קל מאוד לבקר את זה. לא זה קו הסיום שראינו לנגד עיננו בשבעה באוקטובר. יחד עם זאת, לא בטוח שניתן היה לנהל את העניינים אחרת, כשמצד אחד מחסני תחמושת ריקים למחצה, מן הצד השני נשיא אמריקאי שאומר לנו Don't ומצד שלישי אנחנו צריכים להילחם בשבע זירות.
כך או כך, עלינו להסתכל על המציאות סביבנו בעיניים פקוחות ולהבין – המלחמה לא תמה. מדובר בהפוגה והיערכות מחודשת של השחקנים בזירה. מוטב לנו שהפעם נהיה מוכנים.