ההסכם שנחתם בין ישראל לחמאס מעניק לנו מרווח נשימה – אך נשימה איננה אסטרטגיה. השאלה איננה אם צריך הסכם (צריך), אלא אם בנינו מבנה־על מוסדי שימנע מהפוגה להפוך למסלול מהיר להתעצמות האויב.
בלי ״שיניים״ של אימות ואכיפה, יתרון קצר־טווח ייטחן לשחיקת הרתעה, חזרת ההברחות ומדרגות־זעירות מצטברות (Micro-Ratchets) – צעדים קטנים שמתקבעים ואינם נסוגים – שבסופם נחזור לאותה נקודה מול אויב מחוזק.
עוד כתבות בנושא
היתרון המובהק הוא הומניטרי ולאומי: שחרור החטופים, הפחתת האש והקלה על אזרחי הדרום. נוסף על כך נפתח חלון הזדמנויות אזורי – מסלול נורמליזציה עם סעודיה ותיאום הדוק יותר עם וושינגטון. אך אלה רווחים תלויי־תנאי. אם הציר המצרי–קטארי–טורקי–בינלאומי לא יצויד באמצעי אימות קשיחים, ההסכם יעניק לחמאס זמן, לגיטימציה ומשאבים לשיקום התשתיות התת־קרקעיות, מערך הרקטות ושרשרת הפיקוד.
הכי מעניין
שלוש ״שיניים״ חייבות להיות כתובות, ממומנות ומאוישות:
1) אימות בזמן אמת – חיישנים, רחפנים, סריקות מטען רב־שכבתיות ומודיעין משותף ביבשה ובים. ללא תמונת מודיעין רציפה, המנגנון יישאר הצהרה על הנייר.
2) מנגנון סנפבק (Snapback) אוטומטי – יש להגדיר ״הפרות מהותיות״ (ירי, הברחה, חטיפה), ובהינתן הפרה ההטבות תושעינה מיידית וחופש הפעולה המדוד של צה״ל יתחדש ללא דין ודברים דיפלומטי. ברירת־מחדל אוטומטית היא אמצעי מרתיע ולא ועדות משותפות חסרות סמכות.
3) סגירת ציר פילדלפי – אטימה הנדסית־טכנולוגית של נתיבי ההברחה בפיקוח מצרי ובקרה בינלאומית, עם אחריותיות ובקרה מדידה, תקציב צבוע ולוחות זמנים.
לצד האכיפה יש להפוך את משוואת השיקום: סיוע ושיקום מותנה. כל דולר ותשתית צריכים להיות צמודים ליעדי פירוז – מסירת אמצעי לחימה, פירוק מנהרות ופיקוח פיננסי חיצוני.
בלעדיהם, הסיוע יהפוך לדלק כפול: גם לחמאס וגם לנרטיב שמכשיר את שלטונו. מנגנון נאמנות בינלאומי במתכונת ״עצור־החזר״ יבטיח שהכסף ישרת אזרחים ולא מיליציות וארגוני טרור.
״פריסה מחדש״ של צה״ל חייבת להיות מותנית במדדים: כמה מנהרות נוטרלו, אילו אזורים נוקו, מה שיעור הסריקות? אחרת ניכנס למנגנון נעילה (Lock-in) מסוכן – יציאה מוקדמת שמקבעת עובדות בשטח, מצמצמת חופש פעולה עתידי ומעודדת ״מבחן תוצאה״ מצד האויב.
הזירה האזורית יכולה לשמש מאיץ חיובי: נורמליזציה סעודית, מסגרות השקעה ושיתוף ביטחוני – בתנאי שיוגדר מנגנון קישוריות בין־זירתי. יש לקבוע איזה תמריץ נע בין הדרום לצפון ומתי הוא מפעיל לחץ אפקטיבי על חזבאללה ופטרונו האיראני. ללא קישוריות, כל זירה תתנהל כמשחק סכום־אפס נפרד – על חשבוננו.
בזירת הפנים המבחן הוא ניהולי־תודעתי: שקיפות מדודה לציבור, קווי אדום ברורים ותיאום מלא עם וושינגטון ואירופה לצמצום חשיפה משפטית – בלי לאבד חריגי ביטחון חיוניים. הקונצנזוס הישראלי נשען על תחושת ביטחון, השבת החטופים וחופש פעולה צבאי אפקטיבי. אם יתקבע הרושם שההסכם ״ננשך ולא נשך״, האמון הציבורי יתפורר – וגם הלגיטימציה הבינלאומית.
שורה תחתונה: הסכם טוב לישראל איננו שקט מיידי בלבד, אלא דינמיקה נכונה: אימות קשיח, אכיפה אוטומטית, שיקום מותנה, חלופת משילות אזרחית בעזה וקישוריות אזורית לחזיתות השונות. בלעדיהם – עוד פרוזדור לסבב הבא; איתם – שינוי תמריצים שמרחיק את המלחמה הבאה ולא רק דוחה אותה.