הוועדה להגנת עיתונאים (CPJ) טוענת כי במלחמת עזה, "ישראל עוסקת במאמץ הקטלני והמכוון ביותר להרוג ולהשתיק עיתונאים ש-CPJ תיעדה אי פעם".
כמו בעלילת הדם של רצח העם בעזה, כשאנשים חפים מפשע נהרגים באזור מלחמה קטלני - זה לא מספיק חדשותי, אבל ברגע שיהודים מואשמים ברצח שלהם בכוונת תחילה - הסיפור מגיע למעמד של עמוד ראשון.
עיתונאים מעזה "שנהרגו בעת מילוי תפקידם", הם התירוץ האחרון בו משתמשים כלי תקשורת המיינסטרים וארגונים אנטישמיים למיניהם כדי לתקוף את ישראל. על פי אותם דיווחים, ישראל לא רק הורגת עיתונאים בכוונה אלא ממש מאתרת אותם, צדה אותם ומוציאה אותם להורג על ביצוע עבודתם העיתונאית.
הכי מעניין
3 "בעיות" בנרטיב
בעוד שהסיפור מהווה חומר עסיסי לפריים טיים החדשותי, שלוש בעיות עיקריות מערערות את הנרטיב הזה והופכות אותו, במקום זאת, לעוד עלילת דם אנטישמית ומזוהמת.
ראשית, רובם של 192 העיתונאים שלדברי ה-CPJ נהרגו במהלך המלחמה היו ב"משימה מסוכנת", שבה מוות הוא סיכון סביר, בעוד שהשאר היו מחבלים שהתחזו לעיתונאים.
שנית, ידוע היטב כי "העיתונות" בעזה לא רק שאינה רשאית לדווח את האמת על המלחמה, אלא שהיא שם כדי לקדם את הנרטיב של חמאס לעולם. כל מי שסוטה מנרטיב זה נענש בחומרה על ידי ארגון הטרור השולט ברצועה.
לבסוף, אין שום הוכחה לכך שצה"ל תוקף בכוונה עיתונאים. העובדה שעיתונאים רבים נהרגו במהלך המלחמה בעזה אינה מוכיחה שישראל מטרגטת אותם. במקום זאת, זוהי הוכחה לנוהג השיטתי של חמאס להשתלב במוסדות אזרחיים, כמו "התקשורת".
עוד כתבות בנושא
עיתונאי מלחמה או סכסוכים, עובדים באחת העבודות המסוכנות ביותר בעולם. על פי CPJ, שני שליש מ-2,200 העיתונאים שנהרגו מאז 1992, מתו באזורי מלחמה או סכסוך. העבודה עלולה להיות קטלנית במיוחד אם אתה עובד סביב, לבקשת, או ישירות עבור, ארגון טרור כמו חמאס.
ואכן, סיפור "מזעזע" שפורסם לאחרונה מתאר עיתונאים שנרצחו בבית החולים נאצר בעזה, מתקן ששימש רבות במהלך המלחמה את חמאס כמפקדה ומקום כליאת חטופים. עיתונאים אלה, כמו תושבי עזה מן השורה, אינם בעלי חסינות עבור חמאס, וכתוצאה מכך הוא עושה בהם שימוש חסר לב כמגנים אנושיים. "עיתונאים" אחרים שנהרגו, התבררו כפעילי טרור של חמאס ביום ו"כתבים" בלילה. מחבלים המתחזים לעיתונאים.
"לא אכפת לי אם הוא היה בחמאס"
דוגמה בולטת אחת היא אנס א-שריף, כתב אל-ג'זירה שנהרג ב-10 באוגוסט בתקיפה של חיל האוויר. כלי התקשורת ספדו לו כאילו היה גיבור. CNN, למשל, פרסמה את הכותרת "אנס א-שריף הפך לפנים של המלחמה בעזה עבור מיליונים. ואז ישראל הרגה אותו".
אבל א-שריף לא באמת היה עיתונאי. ראיות מראות שהוא עמד בראש תא טרור של חמאס. אף על פי כן, אגודות עיתונאים וכלי תקשורת, כולל CPJ, כתבים ללא גבולות, BBC, הגרדיאן ואל-ג'זירה, דחו קביעה זו, בטענה לחוסר הוכחות.
למעשה, ישראל הציגה ראיות רבות המצביעות על כך שא-שריף היה מחבל חמאס, כגון מידע על שייכותו ליחידת נוח'בה, כולל מספר תעודת הזהות הצבאי שלו ותמונות שלו לצד מנהיגי חמאס כמו יחיא סינוואר. אך כלי התקשורת ואותם ארגונים לעיל בחרו להתעלם מהראיות הללו. איאן וויליאמס, נשיא "איגוד העיתונות הזרה", אף הגדיל לעשות ודחה בשאט נפש את שייכות הטרור של עיתונאי אל-ג'זירה ואמר ל-CNN: "לא אכפת לי אם א-שריף היה בחמאס או לא".
עוד כתבות בנושא
ה-CPJ מונה גם בין העיתונאים שנהרגו 16 אנשים שעבדו עבור ערוץ אל-אקצא, המזוהה עם חמאס, שהוא "ישות טרור עולמית שהוגדרה באופן מיוחד" על ידי ארה"ב ומגייסת ילדים להיות מחבלים מתאבדים. השאלה האם אנשי המקצוע החצי-מקצועיים או הכפולים הללו ראויים למות - אינה רלוונטית. השכר של עבודה כזו מעלה באופן דרמטי את הסיכוי שתיהרגו במלחמה. במקום זאת יש לשאול: האם תועמלנים של ארגון טרור רצחני ראויים לאהדה כשהם מתים "בעת מילוי תפקידם?".
כל העיתונאים בעזה משמשים כשופר של חמאס, לא ככתבים לגיטימיים המחפשים לחשוף ולהציג את האמת. למעשה, כל מי שמדווח על מה שחמאס לא רוצה שהעולם ישמע, עומד בפני עונש כואב. לדוגמה, מוחמד אבו עאון, כתב בערוץ הטלוויזיה עודה המזוהה עם פת"ח, נתפס והוכה על ידי מחבלי חמאס משום שראיין אישה שהעליבה את ארגון הטרור וכמה ממנהיגיו. תאופיק אבו ג'רד, כתב בן 44 בתחנת רדיו, הוכה ונחקר במשך שעות על ידי תוקפים רעולי פנים המזוהים עם חמאס, שהאשימו אותו ב"סיקור אירועים ברצועת עזה הקוראים להפיכה".
הפרות חופש העיתונות על ידי חמאס במהלך המלחמה זוכות לחוסר דיווח במידה ניכרת. איגוד העיתונאים הפלסטיני (PJS), למשל, מתעד לעתים קרובות התקפות של חמאס על כלי תקשורת באופן פנימי, אך מבלי לפרסם אותן, מחשש לנקמה, אמר הארגון ל-CPJ. סגן ראש PJS, תחסין אל-אסטל, אמר: "רוב העיתונאים החלו לנהוג בצנזורה עצמית בכתיבתם כדי להימנע מבעיות ביטחוניות". בקיצור, כתבים נאלצים לייצר תעמולה של חמאס במקום סיפורים אותנטיים המציגים את האמת.
אל תהיה מחבל אם אתה לא רוצה למות
ישראל מחסלת מחבלים, לא עיתונאים. ה-CPJ מתאר את המלחמה הנוכחית בעזה כ"סכסוך הקטלני ביותר עבור עיתונאים" מאז החלו התיעודים ב-1992. אבל זה לא מפני שישראל מטרגטת אותם. זה בגלל, כפי שמציין ג'יימס קירצ'יק ב"וול סטריט ג'ורנל", שקבוצות חופש העיתונות עושות טעות קטגורית בכך שהן מסווגות באופן לא כנה אנשים העובדים מטעם ארגוני טרור כ"עיתונאים".
למעשה, בהתבסס על נתונים שסופקו על ידי CPJ ומרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית, 72 מתוך 161 העיתונאים שנהרגו בעזה נכון ל-8 ביוני (כ-45%) היו חברים בחמאס, קשורים לארגון הטרור, או חברים או קשורים לארגוני טרור אחרים. יתר על כן, ה-CJP מפרט רק 24 עיתונאים שלכאורה "נרצחו" על ידי ישראל, שרובם עבדו עבור כלי תקשורת המקושרים לטרור או שהיו, לדברי ישראל, מחבלים בעצמם.
הפגנה בלבנון נגד הרג עיתונאים בעזה | צילום: AFP
חמאס ידוע לשמצה באסטרטגיית השימוש במגנים אנושיים, תוך שהוא מציב את אנשיו ואת תשתית הטרור שלו בקרב אזרחים, כדי למקסם את מספר הנפגעים הבלתי-מעורבים, בידיעה שישראל תואשם בשפיכות הדמים. השימוש של חמאס בעיתונאים כמגנים אנושיים הוא חלק מאסטרטגיה זו. חמאס יודע שאם ישראל תהרוג את חבריו כשהם לובשים אפודי עיתונות ולא מדי קרב, תקשורת המיינסטרים וארגוני העיתונות יראו בהם עיתונאים שהוצאו להורג רק בשל ביצוע עבודתם ויגנו מיד את המדינה היהודית.
למרות כל פנטזיה שתקשורת או איגודי עיתונות ותיקים טווה, מחבל שמעמיד פנים שהוא עיתונאי - הוא עדיין מחבל. כל טענה אחרת, כפי שכותב קירצ'יק, "מבזה את העיתונאים האמיתיים שמסכנים ולפעמים מאבדים את חייהם בניסיון להביא לנו את האמת".
עוד כתבות בנושא