ההתפתחויות בדרום סוריה שינו באחת את סדר היום הציבורי, והפנו לשכנתנו הצפונית את אור הזרקורים. המעבר החד מדיבורים על מגעים חשאיים לקראת הסכמים מדיניים לדיווחים על התקפות של חיל האוויר הישראלי במתקני המטכ"ל הסורי ובארמונות הנשיא בדמשק המחיש את חוסר היציבות בזירה ואת התנודתיות המהירה בין מצבי הקצה.

במידה מסוימת, השינוי משקף את האתגר שקיים גם בזירות פתוחות אחרות שישראל נלחמת בהן. ההישגים הדרמטיים של ישראל יצרו מציאות חדשה, ובחלק מהזירות היא עדיין בהתהוות. על כל פנים, סדר חדש עדיין לא התקבע.

האתגר במציאות כזו הוא לשמר את ההישגים, להכשיל את מאמצי האויב לכרסם בהם, ולנצל זאת כדי לעגן את כללי המשחק החדשים. מאמץ כזה מותח עד הקצה את הקשב ואת היכולות של מערכת הביטחון והצמרת המדינית, מחייב גמישות ויכולת להגיב במהירות, ומאתגר את הרצון הבסיסי לפתח שגרה יציבה, תכנון סדור ותהליכים ממוסדים. עם זאת, זהו שלב בלתי נמנע במאמץ לעיצוב הסדר החדש. הניסיון לקצר את הדרך באמצעות הסדרות מפוקפקות או הסכמי בוסר עלול להיות יקר מדי.

הבייס של ג'ולאני

האירועים בסוריה לא רק המחישו את האתגרים הפנימיים הסבוכים במדינה השסועה שישראל מבקשת לכונן יחסים איתה. הם הזכירו לנו ולשאר העולם כיצד נראה הבייס של השליט המעונב החדש.

מדוע זה חשוב? כי גם מי שמאמין שאחמד א־שרע מיצה את פרק הג'יהאד בחייו, וראה את האור בנתיב המדינאות המפוכחת והשקולה, מבין כעת את מגבלות הכוח ואת מרחב הגמישות המצומצם שיש לשליט הזה. קשה להניח שחבורת הג'יהאדיסטים שעוטפת את ג'ולאני זנחה את החזון להקמת מדינת הלכה סונית קיצונית במדינת א־שאם.

מצבה הקשה של סוריה והתלות שלה בסיוע חיצוני, וכן הגיבוי מצד טורקיה ומדינות נוספות, הובילו את ה"בייס" להכרה שכדאי לתת לג'ולאני את האפשרות לשחק את המשחק ולהשמיע את הזמירות שהמערב אוהב לשמוע. כמה זמן זה יכול להימשך, ומה הקווים האדומים להתנהגות בתוך המשחק הזה? קשה להעריך. תקוותם של חלק מתומכי התהליך הזה היא שהצרכים הרבים של סוריה ייאלצו את תומכי הג'יהאד להגדיל את האשראי לג'ולאני - ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

אולם התרחיש הסביר יותר הוא שאם ג'ולאני יתנתק לחלוטין מחזון המדינה האסלאמית, הוא יאבד גם חלק מתומכיו. האופוזיציה הפנימית שתקום אז מתוכם תאיים על שרידותו כשליט, או על שרידותו בכלל. לכל הפחות הוא ינסה למנוע תרחיש כזה דרך שילוב של "מקלות וגזרים" ובאמצעות מענה מסוים מעת לעת לתאוות יצר הג'יהאד. קשה להעריך איך ומתי זה יקרה, אך זהו תרחיש שיש להניח על שולחן הדיונים לקראת גיבושם של הסדרים מדיניים עם סוריה.

בשום אופן אין בו כדי למנוע מישראל לנצל את חולשתו הנוכחית של השליט הסורי ואת נכונותו לשלם תמורת לגיטימציה ומשאבים חיצוניים שישראל יכולה להשפיע עליהם. תהיה זו איוולת להתעלם מכך. התרחיש הזה אמור לסייע בכיול הציפיות בצד הישראלי, ולהבטיח שאינטרסים אחרים של ישראל אינם נדחים באופן אוטומטי מפני הסיכויים לנורמליזציה.

המחויבות לבני העדה הדרוזית בישראל, שקרוביהם בדרום סוריה נטבחו והושפלו בידי המיליציות של משטר ג'ולאני, היא סיבה מספקת להצדיק התערבות ישראלית. כך גם הצורך להרגיע את בני העדה בישראל ולמנוע יוזמות מקומיות מסוכנות. אך אלה אינן הסיבות היחידות.

מנקודת המבט הביטחונית, להר הדרוזים נודעת חשיבות אסטרטגית לישראל. השתלטות של גורמים סוניים קיצוניים על האזור הזה עלולה לאפשר את התבססותם של גורמים עוינים לישראל בכל רוחב דרום הגולן הסורי ועד לגבולנו. תחת שלטונו של אחמד א־שרע - בן חסותה של טורקיה - לא יהיה זה מוגזם לדמיין תרחיש שבו בסיסים צבאיים של אנקרה יוקמו במרחב הזה. התערבותה הצבאית של ישראל נועדה להעביר מסר ברור: לא יהיה שינוי ביחסי הכוחות בדרום סוריה בלי שישראל תסכים לכך.

למרות האתגרים שדרך זו מציבה לישראל, כרגע היא לא פחות טובה מהסדרים מפוקפקים שעלולים בעיקר לכבול את ידיה.

האופן שישראל בוחרת לנהוג בו במבחן מול הדרוזים משפיע במידה רבה על עמדתם של שחקנים נוספים ביחס לשותפות איתה. המוניטין של ישראל בתחום הזה מצולק מאז הנסיגה החד־צדדית מלבנון בשנת 2000 והיחס שניתן אז לכוחות צד"ל. כמי שמתיימרת להיות מעצמה אזורית, ישראל תצטרך להישען גם על גורמים מקומיים כדי להבטיח את האינטרסים שלה. כדי להצליח בכך עליה לשכנע בהתנהגותה שהשותפות עמה כדאית.

החשש מפני האפשרות שפעולותיה של ישראל יסכנו את המאמצים המדיניים איננו מבוטל, אך הוא גם לא השיקול העיקרי שצריך להנחות אותה בעניין. מהלכים צבאיים עשויים דווקא לסייע בהבהרת הקווים האדומים של ישראל, וגם להוות מנוף לחץ לקידום ההסדרים המדיניים.

מכל מקום, לנוכח מעמדה המחודש של ישראל כמעצמה אזורית, ועל רקע השאיפות של טורקיה באזור, ישראל לא יכולה להחשות מול שינויים ביחסי הכוחות באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בשבילה - וגם לא להתעלם מזעקות בני בריתה. ההתנהגות במבחנים כאלה תקבע את מעמדה, ובמיוחד במזרח התיכון החדש־ישן שבו אנו חיים.