כמו החוק שמחייב את הקבלנים לבנות ממ"ד בכל דירה כדי להגן על הדיירים מפני טילים, וכמו ההשקעות המדהימות במערכות היירוט הישראליות שצמצמו משמעותית את יכולתם של אויבינו לפגוע בנו – ישנה החלטה נוספת, פחות מדוברת, שבזמן אמת לא זיהינו עד כמה היא משמעותית לביטחוננו.
רגע לפני שטראמפ עזב את הבית הלבן בשנת 2021, הכריזה ארה"ב באופן רשמי על העברת ישראל וצה״ל ממרחב האחריות של פיקוד אירופה (European Command, או בקיצור EUCOM) לפיקוד המרכז של צבא ארצות הברית, המכונה Central Command ובקיצור CENTCOM, הממונה על כל המזרח התיכון.
אלפי בעלי תפקידים במערכות שונות בישראל קיבלו לאורך השנים החלטות מכוננות שברגע האמת הובילו אותנו להכרעה במערכה עם איראן. בזמן שהציבור ספר ראשי נפץ, צפה במתקני גרעין והוזהר מפני קריסת העורף – כל צעד שהתקבל מאחורי הקלעים במסגרת הקצאת המשאבים למוכנות לטווח ארוך, הצטרף ליצירת ההכרעה ברגע האמת. כך גם ההחלטה שהתקבלה בצמרת האמריקנית, מתוך מעורבות ודחיפה ישראלית, להעביר את ישראל למרחב האחריות של סנטקום.
הכי מעניין
הגנרל מייקל קורילה, מפקד סנטקום, עם בכירי המטה הכללי של צה"ל, אפריל 2025 | צילום: חיים אייזנברג
ביוני 2022, מעט יותר משנה אחרי ההכרזה על המעבר, שר הביטחון דאז בני גנץ התייחס לכך שישראל פועלת לצד ארה"ב כדי להקים ארכיטקטורת הגנה אווירית אזורית עם מדינות המרחב. רוב המידע המעשי בהקשר הזה היה ונשאר חסוי, אולם אינדיקציות מהשטח סימנו מה זה אומר ואיך הדבר בא לידי ביטוי. מדובר באינטגרציה של מערכות הגנה תחת מכלול אמריקני, שיחד יוצרות תשתית לניטור אווירי, גילוי איומים בזמן אמת, שיתוף האיום עם שותפים במרחב, וקבלת אחריות על מאמץ היירוט כדי להימנע מכפילויות מאמצים. כל זה מתוך כוונה לנטרל איומים ולייצב את המרחב האווירי האזורי, כאינטרס משותף מובהק לכלל מדינות האזור.
כשנה לאחר מכן פרצה מלחמת חרבות ברזל, והחות'ים הצטרפו למערכה ושיגרו טילים. דיווחים שונים לימדו שסעודיה מפילה טילי שיוט שחלקם היו עשויים להמשיך לישראל באמצעות מערכת פטריוט אמריקנית. ב־14 באפריל 2024, במהלך התקיפה האיראנית הראשונה נגד ישראל, שתי משחתות אמריקניות במזרח הים התיכון יירטו טילים בליסטיים באמצעות מערכת AEGIS, ובמקביל יש סוללות פטריוט בעיראק המשתתפות במאמץ היירוט. ידיעות אחרות סיפרו שחיל האוויר הירדני מיירט 20% מהכטב"מים, ומדיווחים נוספים עלה שאיחוד האמירויות וסעודיה שיתפו עימנו מודיעין מקדים טרם התקיפה.
נשמע כמו סיפור מדע בדיוני, ואכן זה היה המצב אם פלישת אוקטובר הייתה מתרחשת במציאות הקודמת, לפני אותה החלטה של טראמפ בסוף כהונתו הראשונה. כיצד מה שהיה נראה בלתי אפשרי הפך למובן מאליו?
מחלקים את העולם
הדוקטרינה הביטחונית האמריקנית אומרת שצבא ארצות הברית לא מגן על ארצות הברית. כלומר הוא מגן כמובן על ארצות הברית, אבל לא בתוך ארצות הברית. לשם כך ישנו "המשמר הלאומי". הצבא מגן על ארצות הברית הרחק מגבולותיה, במטרה לשמור על האיום רחוק מהבית. לכן ישנם כל כך הרבה בסיסים אמריקניים ברחבי העולם, כמו מפקדת בסיס האוויר של פיקוד סנטקום בבסיס אל־עודייד בקטאר, שהותקף על ידי איראן ב־23 ביוני כתגובה על ההפצצות האמריקניות במתקני הגרעין.
על בסיס תפיסה זו מחולק צבא ארצות הברית לפיקודים אזוריים. למעשה, כפי שלצה"ל יש פיקודים מרחביים כמו פיקוד הצפון והדרום, כך גם צבא ארצות הברית, אלא ששם החלוקה היא ברמה הגלובלית. כל פיקוד אזורי הוא צבא שלם עם כוחות אוויר, ים, יבשה ומארינס, ועם גנרל או אדמירל ארבעה כוכבים משלו, המקביל לרמטכ"ל וחולש על מרחב גיאוגרפי עם מקבץ מדינות תחתיו. המבנה הזה מאפשר לארצות הברית לעבוד בקואליציות עם מדינות המרחב בכל פיקוד, כדי לתת מענה הוליסטי לאיומי הייחוס של המרחב.
באופן היסטורי ישראל הייתה חלק מפיקוד אירופה. היו לכך שתי סיבות מרכזיות, פרקטית ותרבותית. עד שנת 2020 היו לישראל יחסים דיפלומטיים עם שתי מדינות בלבד במרחב סנטקום – מצרים וירדן – זאת בזמן שפיקוד סנטקום אחראי ל־21 מדינות נוספות. ארה"ב לא יכלה לעבוד באופן אפקטיבי עם כולן בזמן שיש מתח מדיני בין השותפות, ולכן היה קל ופשוט יותר לשייך את ישראל לפיקוד השכן באירופה.
הסיבה השנייה היא תרבותית. תפיסת הביטחון שטבע אהוד ברק ואימצו מרבית הגנרלים ראתה את ישראל כ״וילה בג'ונגל״, מדינה מערבית דמוקרטית שבטעות מצאה את עצמה במזרח התיכון הלוהט. אז אם תל־אביב דומה ללונדון יותר מאשר לדמשק, לא הגיוני שישראל תהיה חלק מקבוצת אירופה?
שתי התפתחויות דרמטיות שינו את הסטטוס־קוו הזה. עם חתימת הסכמי אברהם, ישראל כוננה יחסים עם שתי מדינות מרכזיות מאוד בפיקוד סנטקום – איחוד האמירויות ובחריין (שגם מארחת את הבסיס הימי של הצי החמישי האמריקני במפרץ). כמובן, הדבר נעשה בהסכמתה של ערב הסעודית, אולי המדינה המרכזית ביותר תחת הפיקוד.
במקביל נוצרה התלכדות אזורית סביב הנושא האיראני. זרז מרכזי לתהליך הסכמי אברהם היה נאומו של נתניהו נגד הגרעין האיראני בקונגרס האמריקני בשנת 2015. ראש הממשלה דיבר אז בנחישות מול ממשל אובמה, שהיה אז בתהליך חתימה על הסכם גרעין עם איראן. חמש שנים לאחר מכן נוצרה התלכדות מדינית, מודיעינית ומבצעית סביב סוגיית איראן ופיתוח יכולות הגרעין. היה ברור שפיקוד סנטקום הוא המטרייה הארגונית המתאימה לריכוז המאמץ הזה, בזמן שהרגישות המדינית בין ישראל למדינות המפרץ היא כבר בגדר "נון אישיו".
עם כלביא: שריפות במפעל נפט בעקבות תקיפה ישראלית בטהרן | צילום: EPA
לפרידה מהפיקוד האירופי יש ביטוי גם בשטח. כשרמטכ"ל פיקוד אירופה מגיע לביקור בארץ ונפגש עם רמטכ"ל צה"ל, הדבר דומה לקרניבור מושבע שיוצא לדייט עם טבעונית מטעמי מצפון. כשהרמטכ"ל שלנו רוצה לדבר על חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן ומשמרות המהפכה באיראן, בזמן שמפקד פיקוד אירופה מתודרך על מדינות נאט"ו ועל רוסיה, ובמקרה הטוב יודע לומר מילה על פעילות צבא רוסיה בסוריה – פשוט אין הלימה. הגנרל מגיע לפה בעל כורחו, ולא באמת רוצה להקדיש משאבים לעזור לישראל. לא משום שאין במה להתעסק, אלא כי מבחינתו יש דובים גדולים יותר להתעמת איתם.
לעומת זאת, כאשר מגיע לפה הגנרל מייקל קורילה (והוא מגיע הרבה), מפקד סנטקום שהפך בצדק לשם מוכר בציבור הישראלי, הוא עולה על מטוס C130 מהמטה שלו בפלורידה ומגיע לפגישה עם אייל זמיר, יום לאחר מכן הוא יושב עם הרמטכ"ל הסעודי, בערב הוא טס לראות מה מצב הכוחות בסוריה ובעיראק, בבוקר שלמחרת הוא באיחוד האמירויות ובקטאר, ומשם הוא ממשיך לביקור בבחריין, בארמון המלך ובצי המשחתות שבדיוק חזרו מסיור במצרי הורמוז. הוא מכיר את המרחב ואת הנפשות הפועלות, בקי באיומים ובחששות, מתמצא בניואנסים וברגישויות, ויודע מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש בכובע שלו כדי לתת מקסימום סיוע והכוונה. וכאשר בסוף המסע המזרח־תיכוני הוא מגיע לפגישה חוזרת עם הצמרת הביטחונית בישראל, הוא מצויד במידע רב ושימושי לטובת ישראל ולטובת הקואליציה האמריקנית במרחב.
ישנן דוגמאות נוספות לפריצות דרך שהתאפשרו בזכות המעבר הזה, כמו הצבה של קצין ישראלי בשנת 2022 בבחריין, לראשונה במדינה ערבית, כקצין קישור למפקדת הצי החמישי, המארחת גם את מפקדת הקואליציה הימית (CMF).
תקדים נוסף הוא תדלוק של ספינת חיל הים בים האדום באמצעות ספינת תדלוק אמריקנית במסגרת תרגיל בילטרלי, יכולת שמאריכה את הזרוע המבצעית של חיל הים בואכה באב אל־מנדב ומפרץ עומאן. ויש עוד שלל דוגמאות חסויות שקצרה היריעה מלהכילן.
לאור ההצלחות מול אויבינו, הגיעה העת לפתוח את הקופסה גם בתחומי הפנים שלנו, שרבים מהם זקוקים לפירוק והרכבה מחדש. הטיעון השחוק של הפוליטיקאים כי ״הציבור לא יעמוד בזה״, איננו עומד במציאות שהומחשה במבצע עם כלביא. עלינו לדרוש מהקברניטים אומץ וחשיבה לטווח ארוך: האם מערכת החינוך הישראלית יכולה להיות הטובה בעולם? כיצד נהפוך את הודו לבעלת הברית הגדולה ביותר שלנו? ואיך אנחנו מוודאים את התייצבותה של ישראל בחזית הבינה המלאכותית?
אנחנו נמצאים ברגע מכונן. ההכרעות שנקבל בטווח הזמן הקרוב יקבעו את עתיד ילדינו. הסיפור כאן הוא לא הקרדיט למהלך היסטורי שסייע לישראל להתמודד בצורה יעילה וממוקדת יותר עם האיומים החדשים ושינה את פני המרחב הביטחוני במזרח התיכון, אלא הבנת האופן שבו החלטות רוחב אסטרטגיות, צופות פני עתיד, עשויות לשנות את מצבנו לטובה. אנחנו זקוקים להחלטות כאלה בשורה ארוכה של תחומים נוספים.
חיים אייזנברג הוא חוקר החלטות רדיקליות בתנועת "עלינו – הנכדים המייסדים". מייסד־שותף ב־Chips & Wafers, חברת ייעוץ בתחום השבבים, וסרן במילואים בתחום השת״פ הבינלאומי