טראמפ לא מפסיק להפתיע ולישראל יש שתי דרכים להגיב

זאת הייתה הפתעה מתוכננת היטב. לא היה בה שום דבר מקרי. הגרסה הרשמית הייתה שבביקורו במזרח התיכון מתכוון טראמפ להתרכז בעסקאות ענק עם סעודיה והמפרציות, בסך כולל של טריליון דולר. אבל היה ברור שלא איש כטראמפ יוותר על ההזדמנות לעשות היסטוריה בזמן אמת, כזו שאולי תעלה אותו על המסלול הישיר לפרס נובל לשלום. וכך, שעות ספורות לאחר שהתקבל בכבוד מלכים בריאד, הכריז טראמפ כי נענה לבקשתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, והודיע על הסרת הסנקציות מעל סוריה. "אין דבר שלא אעשה למען יורש העצר", אמר. וכך, במשפט אחד קנה לא רק את ליבותיהם של תושבי הממלכה, אלא גם העמיד את עצמו בראש, כמי שמוביל את תהליך השיבה של סוריה אל חיק הקהילה הבינלאומית.

לא היה צריך לקרוא בקפה כדי להבין שזה בדיוק מה שעומד לקרות. בשבועות האחרונים התנהל בין וושינגטון לדמשק דיאלוג תכליתי במיוחד. כבר לפני חודשיים נחשף כי ארה"ב העבירה למשטר החדש בדמשק רשימת דרישות שעליו לעמוד בהן בתמורה להסרה חלקית של הסנקציות. בראשן השמדת מחסני הנשק הכימי, שיתוף פעולה במלחמה בטרור, וסילוק ג'יהאדיסטים זרים מתפקידים בכירים בממשל הסורי החדש. לא חלף חודש, ובדמשק נחתה משלחת לא רשמית בראשותו של חבר הקונגרס הרפובליקני מפלורידה קורי מילס. ופלורידה היא כידוע אתר הבית של טראמפ. בעקבות המפגש עם א־שרע בארמון בדמשק דיווח מילס כי השליט הסורי החדש אינו פוסל "הצטרפות להסכמי אברהם בתנאים מסוימים".

כל זה קיבל השבוע דחיפה משמעותית בארמון בריאד. לאחר לחיצת ידיים היסטורית בין טראמפ לא־שרע, קרא טראמפ לג'יהאדיסט שהפך לנשיא סוריה החדשה לגרש מארצו את אנשי ארגוני הטרור הפלסטיניים ולהצטרף להסכמי אברהם. טראמפ אף ביקש מא־שרע לעזור לארה"ב במאבקה למנוע את עלייתו מחדש של דאעש, ואילו א־שרע מצידו הזמין את חברות האנרגיה האמריקניות להשקיע בענף הגז והנפט הסורי.

גם זה חלק מתסריט ידוע מראש. שובה של סוריה לחיק הקהילה הבינלאומית פותח מחדש הזדמנויות אדירות ליצירת נתיבי גז ונפט מהמפרץ לאירופה. הדבר יכול לאזן במידה רבה את התלות האירופית בגז ונפט רוסיים, ואולי אפילו לזרוע הרהור או שניים במוחו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על סיום המלחמה באוקראינה. הכול כדי להסיר את הסנקציות מעל רוסיה ולהצטרף לחגיגה. במאמר מוסגר נציין שאם וכאשר זה יקרה, יתחזק מאוד מעמדה של טורקיה כמדינת מעבר לגז ונפט; מנגד תהיה לכך השפעה מצננת על מעמדה של ישראל כיצואנית גז טבעי לאירופה. אבל אכן מוקדם להעריך.

כל הגיאו־פוליטיקה הזו באה לידי ביטוי מובהק בפגישה שבה לצד טראמפ וא־שרע נכחו שני השושבינים המרכזיים: מוחמד בן־סלמאן על תקן המארח ושליט סעודיה, מנהיגת העולם הערבי, ומולו נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שנכח בפגישה באופן מקוון, על תקן פטרונו של א־שרע. כשהוא מגובה בהיסטוריה העות'מנית מצד אחד ובכסף קטארי מצד שני, ארדואן רואה בסוריה אזור השפעה טורקי פר־אקסלנס. בתוך הדואליות הערבית־טורקית הזו, סעודיה ממלאת את תפקיד הקונטרה הנדרש מול שתי המדינות חובבות האחים המוסלמים, בעוד טראמפ משחק פה משחק בעל ממד שייקספירי. מצד אחד הוא מכיר ב"זכויותיו" של ארדואן, ומאידך הוא "נעתר" להפצרות של בן־סלמאן. סעודיה צפויה למלא בקרוב תפקיד מרכזי גם בשיקום לבנון, וגם שם יש לטראמפ השחקנים שלו ובהם מחותנו המיליארדר הלבנוני מסעוד בולוס, שבנו נשוי לבתו הצעירה של טראמפ, טיפאני.

בשורה התחתונה, סוריה ולבנון הן השוק המתעורר החדש, הבוננזה שמחכה מעבר לפינה. לאורך זמן, המהלך של טראמפ עשוי לגוון את מקורות האנרגיה לאירופה, ולהשפיע כאמור גם על המלחמה הרוסית באוקראינה. כן, בעיני רוחו טראמפ הוא משכין השלום הגדול שמסיים מלחמות. על הדרך, בלי כל קשר, בניו קוצרים מיליארדים במדינות המפרץ, בעסקאות נדל"ן וקריפטו.

מחוץ ללולאה

השאלה הגדולה שבירושלים צריכים לשאול היא איפה ישראל בכל זה. לאן היא נעלמה? האם בימים אלה נערכת עבודת המטה הנדרשת במשרד רה"מ, במל"ל ובמשרדי החוץ והאנרגיה כדי להתמודד עם המציאות האזורית החדשה? עד כמה העולם מכיר בכך שבעצם רק בזכות המלחמה העיקשת של ישראל בחיזבאללה, שלטון האימים של בשאר אל־אסד נפל, סוריה השתחררה, ובלבנון הולכת ונוצרת מציאות חדשה? היכן הקמפיין הדיפלומטי הישראלי, שמציג את המציאות הזו אל מול המלחמה בעזה?

וזו לא השאלה היחידה. המדיניות הישראלית בחודשים האחרונים, של ניקוי השטח בדרום סוריה ומניעת כניסתם של ארגונים ג'יהאדיסטיים לוואקום השלטוני שנוצר בשטח, זכתה בעיקר לגינוי בינלאומי, אף שהיא מתכתבת ישירות עם המטרות האמריקניות לייצוב סוריה, ועם האינטרס הבינלאומי לחשיפת אתרי הנשק הכימי בסוריה והשמדתם.

בקיצור, פה ושם עולים הרהורי עבירה, איך קרה שכל זה כבר לא מספיק כדי לשמר את מעמדה של ישראל בבית הלבן. הציפייה הייתה שבקדנציה השנייה של טראמפ תהיה ישראל קרובה מאי־פעם לממשל האמריקני, ושבין הבית הלבן לממשלת ישראל ישררו יחסי אמון, שיתוף וקרבה. ואולם בשבועות האחרונים מצאה ישראל את עצמה מופתעת שוב ושוב על ידי יועציו הקרובים ביותר של טראמפ. בפעם הראשונה הופתעו כאן לגלות שאנשי טראמפ נועדו לשיחות ישירות עם חמאס לקראת עסקת חטופים, מאחורי גבה של ישראל. הפעם השנייה התרחשה כאשר נתניהו הגיע לבית הלבן לדון לכאורה בנושא המכסים, רק כדי לגלות בשידור חי שארה"ב פותחת בשיחות ישירות עם איראן. ובפעם השלישית גילו בירושלים שבזמן מבצע ההפצצה האמריקני נגד החות'ים ניהל הבית הלבן משא ומתן חשאי עימם בתיווך עומאני, כדי להגיע להסכם על הפסקת ההפצצות שאינו כולל את ישראל. בשבוע האחרון אף התברר, בעקבות שחרורו של עידן אלכסנדר, שהמו"מ הישיר עם חמאס בעניין החטופים נמשך למרות התנגדותה של ממשלת ישראל.

וכך, במקום שערב ביקורו ההיסטורי של הנשיא טראמפ במזרח התיכון תרכב ישראל על גל העוצמה הכלכלית והגיאו־פוליטית, ישראל מוצאת את עצמה בצד, דחויה, בתחושת חמיצות מול בעלת בריתה הגדולה, ובמעמד הבלתי מחמיא של מי שפעם אחר פעם נותרה מחוץ ללולאה. וזאת, נזכיר שוב, לאחר שהיא זו שסיפקה בדם, ביזע ובדמעות את המצע שעליו התרחשה השבוע ההצגה הגדולה.

עד לאחרונה רווחה ההנחה שאם יש מישהו שיודע כיצד להתנהל מול הדונלד הרי שזה בנימין נתניהו. אבל שורת ההפתעות שסיפק טראמפ לממשלת ישראל בשבועות האחרונים מעלה הרהורים שאולי גם האקסיומה הזו נשברה.

איך זה קרה? מה השתנה? והעיקר, כיצד אמורה ממשלת ישראל להתמודד עם הקופסה השחורה בבית הלבן ששמה דונלד טראמפ? על פניו, העולם יודע היטב מי הוא טראמפ. היסטוריה ציבורית ארוכה של תוכניות טלוויזיה, שערוריות, הסתבכויות משפטיות וקדנציה נשיאותית אחת היו אמורים לגרום לכך שהעולם ידע בדיוק עם מי יש לו עסק ואיך להתנהל מולו נכון. אבל טראמפ 2.0, ששב לקדנציה שנייה בבית הלבן אחרי ניסיון התנקשות בחייו, מלווה בתחושה שא־לוהים מאחוריו ונחוש לעשות הכול מהר, חזק ולא תמיד באופן אלגנטי, הותיר את העולם פעור פה עם מינוי אנשים חסרי כישורים לחלוטין למשרות הרגישות ביותר בצמרת הממשל, ניהול מו"מ חובבני להחריד מול רוסיה, שלא לדבר על הכלכלה העולמית שהוא הכניס לתזזית באמצעות הטלת מכסים ויציאה למלחמת סחר.

במציאות הגיאו־פוליטית החדשה שנוצרת לנגד עינינו במהירות מדהימהֿ, יש לישראל שתי אפשרויות. אחת כמו יצחק שמיר בשעתו, שבזמן מלחמת המפרץ הראשונה דימה עצמו ללטאה מדברית המסתתרת במחילה בזמן סופה, ומוציאה את קצה חוטמה החוצה רק אחרי שאחרון גרגירי האבק שקע. אבל ישראל לא במצב הזה. היא לא מסתתרת בשום מערה, אלא פעילה מעבר לקווים בלבנון ובסוריה.

האפשרות השנייה היא להסתנכרן באופן מקסימלי עם ממשל טראמפ. זה מה שהיה אמור לקרות, אבל לא קורה בגלל הפוליטיקה הפנימית הישראלית. החישובים הקואליציוניים לא מאפשרים לישראל להסתנכרן עם השינויים האזוריים. בשבועות הקרובים יצטרכו בלשכת רה"מ להעריך כל יום מחדש עד כמה תוכל ישראל לפתוח פער עם ממשל טראמפ, שדוהר קדימה בלי להעיף מבט לאחור.