"אחרי 7 באוקטובר הבנו שכתיבה וקריאה הן לא מותרות אלא הכרח"

ספר חדש מציע שלל מקורות שנותנים מילים ומשמעות לכאב וליגון. העורכות שלו, רחל פוקס־אטון וחיותה דויטש, מדברות בגילוי לב על השכול בחייהן ועל תפקידה של הרוח בהתמודדות עם השבר

"כולנו פצועים ומחפשים תקווה, ויש תורה שאנחנו כותבים ביחד". חיותה דויטש (מימין) ורחל פוקס־אטון | מאיה משל

"כולנו פצועים ומחפשים תקווה, ויש תורה שאנחנו כותבים ביחד". חיותה דויטש (מימין) ורחל פוקס־אטון | צילום: מאיה משל

תוכן השמע עדיין בהכנה...

במהלך ההתמודדות עם מחלתה של בתה רות, שנולדה עם סיסטיק־פיברוזיס, הוצע לרחל פוקס־אטון לשוחח עם פסיכולוגית כדי לעבד את הקושי והאתגר. ואולם גם בחדר הטיפול, הקושי נשאר מודחק. "נתתי תיאור אופטימי ומלא כוח, כמעט פרסומת לחולי CF", מתארת רחל ממרחק השנים. "סיפרתי איך הילדים משחקים יחד, ואיך אנחנו מביאים אליהם חברים הביתה כשאי אפשר לצאת. דיברתי על הבחירה לעבור לאשפוז ביתי, שהיה אז חדשני, לצד גידול חמישה ילדים שנולדו ברצף. אמרתי שאנחנו צופים בקלטות של ציפי שביט ומשחקים יחד בפלסטלינה. המטפלת ענתה 'אני רואה שאתם בסדר. אם תצטרכו, תבואו שוב'.

"יצאנו משם מבולבלים. כנראה שידרתי יותר מדי כוח ואופטימיות, אבל הפסיכולוגית מצידה לא ניסתה לתת מקום למשהו מעבר למה שתיארתי. היא לא ניסתה לברר, לדוגמה, איך זה לחיות כשמלאך המוות מרחף מעל הבת שלך עם שעון מתקתק. מה זה עושה לזוגיות שלנו, להורות, לדופק הפנימי של הבית, ואיך האחים מסתדרים עם המציאות הזו.

"בהמשך הבנתי שאני צריכה את המקום הרך שבו אני האמא, זו שמתפקדת מעולה בחוץ, היא המטופלת. מקום שבו אני הילדה הקטנה והבוכה שלא יודעת איך אחזיק מעמד ואיך נעבור את זה", משתפת רחל. "זכיתי לליווי תומך ומחזיק, שהגעתי אליו בשלה יותר. למדתי על בשרי שאי אפשר להסתפק רק בהישרדות, בשיח טכני־רפואי על המדדים ועל תוצאות הבדיקות, ושצריך גם מקום לרוח ולנשמה. המשולש הזה הכרחי בעיניי – הרפואה, הטיפול בנפש, ועולם המשמעות".

הכי מעניין

רות נפטרה לפני שלושים שנה, כשהיא בת 11 וחצי בלבד. עשור לאחר מכן ("לא מיד, לקח זמן לקום מהמשבר הזה"), הקימה רחל בעקבות ניסיונה האישי את עמותת "חברוּת – רוח יוצרת בריאות", שעוסקת בהכנסת שפת הרוח, היצירה והקשר האנושי למערכת הבריאות. "יש בנו הודיה למערכת הבריאות שמצילה חיים, אבל לא פעם חסרה שם הרוח והנשמה, ואת זה העמותה שלנו מבקשת להכניס. שלא נצטרך לחפש את הליווי הרוחני בחוץ, אלא שהוא יהיה חלק מהשירות. אנחנו פועלים במרכזים רפואיים ובמרחבים קהילתיים, לזכרה ובהשראתה של רות".

רות אטון ז"ל | באדיבות המשפחה

רות אטון ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

לעומת הגישה המקובלת בישראל, שמנתקת את ההליך הרפואי ממה שעובר על הנפש והרוח, בעת שהותה בארה"ב גילתה רחל גישה שונה. "רות עברה השתלת ריאות, שהייתה אז עבורנו תקווה גדולה", היא מספרת. "לפני הניתוח, כשהגעתי עם רות לבדיקת הערכה אם אנחנו יכולים להתקבל לתוכנית ההשתלה, הרופא שטיפל בה שאל אותי מה קשה לי ובמה אני מאמינה. חשבתי שהוא מנהל איתי סמול־טוק, אבל התברר ששם זה חלק מההערכה הרפואית. הדבר הזה הימם אותי – חלק מתהליך ההערכה היה גם הערכה רוחנית. זו הרפואה שאני מאמינה בה ושהחברה שלנו זקוקה לה. לא רופאים לחוד ומשוררים ורבנים לחוד; טובת החולה וסביבתו דורשת חיבור של כל אלה יחד".

בהמשך פנתה רחל ללמוד ליווי רוחני כדי להתמקצע בתחום ולנצל את ניסיונה לטובת שילוב הפן הנפשי לצד המסע הפיזי של החולה וסביבתו. "הבנתי שאני רוצה להיות שם בשביל אנשים שנמצאים במצב הזה. זה כולל גם לעזור לחולים להיפרד מהעולם בשלום, ולאפשר למשפחה להיפרד מהם בשלום. ומה שנכון במקרה הטרגי של מוות, נכון גם בכל מעבר שלב בחיים – לידות, פרידות זוגיות, עבודה; כל מה שדורש משאבי רוח כדי להתמודד איתו".

הרוח איננה מותרות

כחלק מן העשייה הזו, יצא לאור לאחרונה הספר "דברתי אני עם לבי: ריפוי רוח ולב בימי שבר", בעריכה משותפת של רחל וחיותה דויטש (בהוצאת ידיעות ספרים). הוא מכיל שורה של מאמרים שכל אחד מהם שולח לקורא יד מסייעת ומרפאת, בסגנונות שונים ובאורכים משתנים שמאפשרים חיבור לכל נפש. מבנה הספר נע דרך ארבע תנועות הלב בהשראת מדרש קהלת רבה, שמסמלות את תהליך הריפוי מתוך השבר – הלב נופל, הלב שומע, הלב מרחש, הלב מתגדל. "אלה לא שלבים בדרך אחת או מסלול התפתחותי ברור, אלא מצבים קיומיים שחוזרים ומופיעים בחיי אדם, לעיתים בו־זמנית", מסבירה רחל.

לאחר שהעבודה על הספר כבר החלה, היא נעצרה בעקבות טבח שבעה באוקטובר. "היינו עסוקים בהצלה, בליווי, בנוכחות", אומרת רחל, "המוזות שתקו. רק לאחר זמן התברר שדווקא נוכח השבר הגדול של החברה הישראלית, המשך הכתיבה והקריאה הוא לא מותרות אלא הכרח. יש צורך עמוק לשמוע שוב את הרוח והנשמה, לתת מקום ליצירה ולמחשבה. הספר מכיל יצירות מסוגים שונים – שירה ומדרש, פילוסופיה ופסיכולוגיה, מקורות עתיקים ושיח טיפולי עכשווי. כל אחד יכול להתחבר ממקום אחר. גם פרופיל הכותבים מגוון: מומחים מעולם המחקר, הרפואה והטיפול הנפשי, אנשי הגות ורוח ואנשי ספרות ושירה".

מה התפקיד של ספר במקום שבו דרוש ליווי רוחני אישי?

"אנשים פונים אליי אחרי שבעה, אשפוז או אבחון של סרטן, ושואלים אותי מה כדאי להם לקרוא. אין כמעט הגות עברית שאני יכולה להציע להם. מה שיש זו ספרות בודהיסטית מתורגמת – שהיא נהדרת, ואני לומדת ממנה הרבה – או סיפורים אישים ומכתבים של אנשים שנפטרו. אני עובדת הרבה עם מטופלים אבל גם עם מטפלים – קבוצות של רופאים, פסיכולוגים וכדומה. ביקשתי להוסיף ולתת משאב רוחני שאפשר להחזיק ביד, משהו שיהיה בבית ושאפשר לפנות אליו בכל שעה".

ספר קודם שהיווה השראה ל"דברתי אני עם לבי", הוא "חידת הייסורים", קובץ מאמרים שערכו ברוך כהנא, רוני רדמן וחיותה דויטש, וראה אור ב־2011. כשמו, הספר עוסק בשאלות כמו מדוע אנחנו סובלים, ואיך אפשר למצוא משמעות בתוך כאב. רוני רדמן, יוזם הספר, איבד אישה ובן שחלו בסרטן, ובחר להנציח אותם דרך ספר שישמש אנשים שמתמודדים עם אובדן. "זה ספר חובה בתוכנית ההכשרה שאני מעבירה לליווי רוחני", אומרת רחל, שבעצמה פרסמה בספר ההוא מאמר על ההתמודדות עם אובדן בתה. בעקבותיו נוצר הקשר עם חיותה דויטש, שהביא לשותפות ביצירת הספר הנוכחי.

"עם יד על הדופק של המציאות הישראלית". אילוסטרציה | טל גל, פלאש 90

"עם יד על הדופק של המציאות הישראלית". אילוסטרציה | צילום: טל גל, פלאש 90

"אנשים קנו את חידת הייסורים ל'שבעות', ואני מאמינה שזה יקרה גם עם הספר הנוכחי", אומרת חיותה. "אחרי מה שקרה לנו בשנים האחרונות, הוא נותן נקודת אחיזה חשובה מאין כמותה".

מה הערך המוסף של הספר הנוכחי בהשוואה ל"חידת הייסורים"?

חיותה: "בגדול, 'חידת הייסורים' יותר יהודי, ו'דברתי אני עם לבי' יותר ישראלי. הספר הנוכחי נחתם אחרי הקטסטרופה שעברנו, והוא עם יד על הדופק של המציאות הישראלית – השבר, המלחמה, הכאב. מה שקרה לנו אחרי 7 באוקטובר הפך אותו לאישי ולחיוני מתמיד. אפשר לבחור מתוך שלל טקסטים בספר – מאמר על איוב זה הלך רוח אחד, ושיר זה מפגש אחר; יש מילים של אמא שאבלה על בן, ומילים של רופא שמלווה חולה. הוא מיועד לסוגים שונים של אנשים ולמצבי רוח שונים".

רחל: "זה לא בהכרח ספר למי שנמצא עכשיו בתוך הסערה ומחפש מזור מיידי, אם כי לאחרונה אנחנו מקבלות הדים מאנשים שהספר עוזר להם ממש בזמן כאב ותוהו. הקריאה בו מאפשרת לקחת משפט מפה, קטע משם, להרהר בו, לעבד, לשתף ולחבר אל חיינו. לא מדובר בספר מדף עיוני, אלא בחיבור בין הלימוד למציאות הקיומית שאנחנו נמצאים בה. פתחנו קבוצת לימוד בעקבות הספר, ואנחנו מתכננות עוד סדרות מפגשים של לימוד ותרגול מתוכו. אני מאמינה גדולה בתרגול. כל יום אנחנו מתרגלים מחדש איך לצמוח ממשבר".

לכסות את הבור

רחל פוקס־אטון (66) ירושלמית, גרושה ואם לחמישה, היא מטפלת משפחתית, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. במשך שנים עבדה עם הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים עד שהפכה כאמור למלווה רוחנית. היום היא עומדת בראש תוכנית ההכשרה לליווי רוחני "רקמה", בשיתוף המרכז הרפואי שמיר. "אני מלווה אנשים שמתמודדים עם משברי חיים באמצעות חיבור למשאבי הרוח שלהם", היא מסבירה. "חילונים, דתיים, חרדים – כל אחד ומה שנותן לו כוח. אחד צריך נשימות וחיבור לטבע, האחר מוזיקה ואמנות".

ד״ר חיותה דויטש (66), סופרת ועורכת ותיקה, היא תושבת נווה־דניאל, נשואה לשמעון, אם לחמישה וסבתא לנכדים. בין ספריה: "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ", "אם אשמע קול אחר", "קרן שמש ביער", "אשת הרב אשת הבישוף", ועוד.

חיותה מכירה את השכול מקרוב. חתנה, רפאל קאודרס, נפל במלחמת חרבות ברזל, בן 39 במותו. הוא הותיר ארבעה ילדים ואת אשתו יהודית. "רפאל היה איש אשכולות – עובד הייטק, מורה ומחנך, חכם וידען ומקסים. אהבתי אותו כבן", מספרת חיותה. "הוא התגייס למלחמה אף שכבר היה פטור. הוא היה בין ההרוגים הראשונים מ'כטב"ם מתאבד', ועוד הספיק להגיד לחברו הטוב: 'איך ישראל משקיעה בהמון מטוסים ועניינים, ואז כטב"מים קטנטנים מאיימים עלינו?'".

רפאל קאודרס ז"ל | דובר צה"ל

רפאל קאודרס ז"ל | צילום: דובר צה"ל

חצי שנה לאחר נפילתו של רפאל הלך לעולמו אביה של דויטש, בגיל תשעים. "הוא היה ניצול שואה, אדם שספג מכות בחייו ואיבד בצעירותו את אשתו, אֵם ילדיו, ועם זאת היה איש שמח ומלא חיים. אובדנו של רפאל היה מכה שהוא לא הצליח להתאושש ממנה. יהודית בתי ישבה איתו במהלך השבעה על רפאל וביקשה שילמד אותה איך הוא עשה את זה. הם התאלמנו באותו גיל ועם ילדים בגילאים דומים".

מותו הפתאומי של רפאל הציף אצל חיותה את כאב יתמותה שלה. "התייתמתי בגיל 11 וחצי, והדבר הראשון שהכה בי עם מותו של רפאל היה כאב יתמותם של הנכדים שלי ומה שצפוי להם. מצד שני, עוד בשבעה יהודית אמרה לילדיה 'תראו את סבתא. היא איבדה הורה בגיל צעיר, כמוכם, והנה היא בסדר. בעזרת ה' גם אנחנו נהיה בסדר'.

"הקושי הגדול", משתפת חיותה, "הוא העמידה מול האלמנות והלבד של הבת שלי. לרפאל היה תפקיד מרכזי במשפחה שלנו. הוא היה זה שתומך, שאפשר להישען עליו, וגם חברותא ובן שיח. מותו הוא אסון נוראי, בור עצום שנפער ואין דרך לעדן את זה. אבל אולי אפשר לחיות לצד הבור הזה, לכסות עליו באהבה ובשמחה ובהמון חיים. יהודית מדהימה בזה. חשוב לה לתת לילדים שלה חיים שמחים וטובים, ולא חיים בצל האבל".

כאשר רחל ביקשה מחיותה לכתוב בעצמה מאמר לספר, היא העדיפה להסתפק במלאכת העריכה לדבריהם של אחרים. "הייתי אז ממש בתחילת האבל על רפאל והרגשתי שאני קרובה מדי לאירוע, שאין לי די פרספקטיבה. אבל עריכת הספר לקחה זמן, ובשלב מסוים הבנתי שהתרחקתי מספיק ואני יכולה לכתוב".

במאמרה המפעים, החותם את הספר, רומזת חיותה לטרגדיה האישית של אמה, וכותבת לה: "לא ניצלת את הזמן שאלוהים העמיד לרשותך. ואולי הוא לא באמת העמיד לרשותך? זמנך לכאוב פשוט נגמר. זו לא אשמתך, אמא. רק קצת".

"אמא שלי נטלה את חייה בעצמה, אחרי שלוש שנים של דיכאון אחרי לידה", היא חושפת מה עומד מאחורי המילים הללו, מדברת על כך לראשונה בבמה ציבורית. באותו מאמר מספרת חיותה על קבוצת התמיכה לאימהות חללי המלחמה שהיא השתתפה בה, ומצטטת את דברי הפסיכולוגית שהנחתה את הקבוצה: "הזמן לא עוזר, האבל לא יפחת".

היא צדקה? אני שואלת. "היא צדקה, אבל היא אמרה משהו נוסף: האבל תמיד שם, ותמיד יש טריגרים שמעוררים אותו, אבל הזמן מאפשר לעקוף ולהמשיך. החיים מתעצמים אם נותנים להם. אני יכולה לבקש מהסובבים אותי לא לדבר על עניין מסוים שאני יודעת שיציף בי כאב ובכי. אלה הדברים הקטנים שפתאום מכאיבים כל־כך. למשל כשאני עומדת במטבח בבית של יהודית, חוגרת סינר שקניתי פעם לרפאל, שאהב לבשל.

חיותה דויטש: "לאחר מותו של חתני התקשיתי לפגוש אנשים, בכל מקום הייתי בוכה בלי הפסקה. ואז הלכתי לטיפול והוא עזר לי שהפצע יכאב פחות. האבל לא נעלם, אבל החיים סביבו גדלים"

"בחודשים הראשונים לאחר מותו התקשיתי לפגוש אנשים, למעט השכנים הטובים שהזמינו תמיד וידעו שקשה. בכל מקום הייתי משביתת שמחות, בוכה בלי הפסקה. חשבתי לעצמי 'עזבי, שבי בבית, את הורסת לכולם'. הפסקתי ללכת למפגשים. ואז הלכתי לטיפול והוא עזר לי שהפצע יכאב פחות, שאוכל לחיות איתו. והנה ברוך ה' גם דברים משמחים קורים במשפחה – נולד נכד, יוצא ספר חדש. אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי מסוגלת לשמוע מוזיקה בלי להתפרק, המוזיקה חזרה. כמו שאמרה הפסיכולוגית באותו מפגש, האבל לא נעלם אבל החיים סביבו גדלים".

במאמר שלך את משתעשעת ברעיון של מכונת זמן שהייתה יכולה להציל את רפאל ואת אבא שלך. מעניין שלא חשבת בהקשר הזה על אמא שלך.

"אמא שלי נפטרה לפני כל־כך הרבה שנים, כך שמתרגלים לגדם. כשהחיים שלך מתנהלים מגיל 11 במסלול מסוים, קשה עד בלתי אפשרי להחזיר את החיים למקום אחר. זה לא אומר שאין לי משאלה כמוסה להחזיר אותה, אבל עם השנים האפשרות הזו הפכה למדע בדיוני, כמו לעבור ליקום אחר. להחזיר את רפאל לא נחווה אצלי כמדע בדיוני אלא כמשאלה ממשית, הרי זה קרה ממש הרגע.

"איך הנכדים שלי יחיו עם אובדנו של אביהם? אין לי דרך לדעת, אבל אני בטוחה ומקווה שהחיים לצד אמא שלהם ובליווי כל המשפחה יתנהלו בצורה טובה ושמחה כמו שיהודית חולמת. הזיכרון שלו והמורשת שלו יהיו נוכחים תמיד בבית. אבל כן, הם יחיו בלעדיו וישתדלו לעשות את זה הכי טוב שיתאפשר. אני מתפללת שכך יהיה. וישנה כמובן הגנטיקה שתמיד מזכירה אותו: בנו הקטן, נכדי בן השש, פתאום נהיה דומה לו כל כך, וזה מקסים ושובר לב בו בזמן. רפאל פה ולא פה, בעת ובעונה אחת".

חיבוק דרך המילים

אנחנו חוזרות אל הספר שלשמו נתכנסנו, ואני מסתכנת בשאלת כפירה ותוהה מדוע לא לברוח מהכאב לאיזו סדרה טובה בנטפליקס. "שאלה מצוינת", עונה חיותה, בוגרת לימודי קולנוע במעלה. "ספרות וקולנוע הם עבורי בריחה קבועה, מנוחה מהמציאות. אבל זה ההבדל בין אסקפיזם ובין לפגוש טיפול עומק. הספר מציע נגיעה בעומק הכאב. את יכולה לברוח מהצער שלך עד מחר, אבל הבריחה לא תעשה את העבודה האמיתית".

רחל פוקס־אטון: "אחרי מותה של בתי רות, בהתחלה התרסקתי לרסיסים. הייתי זקוקה כביכול למות בעצמי כדי להיוולד מחדש. חלק מהריפוי הגיע דווקא כי נתתי מקום לחושך ולאַין"

רחל: "אנשים מתמודדים עם האובדן בדרכים שונות. יש כאלה שעושים מעקף, מדלגים על המקום הכואב. יש מי ששוקעים בכאב ונותנים לו קיום בלעדי, מסתגרים. אחרי מותה של רות, בהתחלה התרסקתי לרסיסים. הייתי בטוחה שכאשר רות תמות אני אמות איתה. אמנם זכיתי והיא נפטרה כשהיא חבוקה בזרועותיי, וזו מתנה גדולה לעומת מוות פתאומי בתאונה או במלחמה. זכיתי לזמן פרידה. אבל לאחר מותה הייתי זקוקה כביכול למות בעצמי כדי להיוולד מחדש. חלק מהריפוי הגיע דווקא כי נתתי לעצמי למות, נתתי לחושך ולאין להיות.

"יש שֹפה לתהום ולחושך, ואפשר וכדאי ללמוד אותה. היא חלק מאיתנו, חלק מהמציאות. התרגלנו לברוח מעצב במחשבה שזה מה שמקל עלינו, אבל זה חוזר אלינו בהפוכה. אפשר להיות אישה בורחת מבשורה, אבל אז את כל הזמן בבריחה, וכשאת עוצרת רגע העולם נופל עלייך. אני מזמינה אותנו לעצור ולקבל את הכאב והחושך והשבר. בהפוך על הפוך, דווקא אז נוצרת רווחה. כשאני מקבלת את הכאב, מכירה בו ונותנת לו שם, מתייחסת אליו בחמלה ובסבלנות - אני נותנת תוקף לכל חלקי הנפש והמציאות ויכולה להתחיל תהליך עמוק של שלום וקבלה פנימית. בשלב הבא אני יכולה לשאול את עצמי 'לְמה את זקוקה ברגע זה'. זה יכול להיות לקרוא שיר, לצאת לטבע, לפגוש חברה לקפה, וגם סדרה טובה. אבל כעת אני קרובה אצל עצמי, דיברתי עם ליבי באמת. צריך להיות שם, עם לב שומע ומשתבר. הספר שלנו מחזיק את השלם והשבור והולך איתם ביחד".

דברתי אני עם לבי

דברתי אני עם לבי | צילום:

רחל, כשאת מלווה מישהו שמטופל בחולה סופני, השבר הבא למעשה ידוע מראש. אפשר לטפל בשבר של המחלה כשלמעשה הוא רק פרומו לשבר האמיתי?

רחל: "אני לא מרגישה שאני מלווה פרומו לשבר. אני מלווה את האדם, את ההתמודדות עם המחלה, את השבר של העכשיו. כאמור, ליווי רוחני אינו נוגע רק למחלות סופניות אלא לכל משבר בחיים. אנחנו רואים שאנשים מתמוטטים מאבחון של הפרעות קשב וריכוז. אפשר לשאול 'על זה אתם בוכים? יש אנשים שאיבדו שני ילדים במלחמה', אבל כאב זה כאב, ההשוואתיות מכאיבה ומחבלת בהחלמה מהשבר. לומר שיש מי שסובלים יותר ממני לא תורם לצמיחה שלי. יש כאלה שלא נושמים בגלל שינוי במקום העבודה, ולא מרגישים שמותר להם לכאוב. כל אחד מתאבל אחרת ומתמודד אחרת עם זקנה, גירושים, אבטלה. לאנשים לא נעים לבכות על חוב משכנתא, אבל גם זה יכול להיות שבר שדורש התייחסות.

"הקורונה הפגישה את כולנו עם פחד מוות, והטבח של שבעה באוקטובר הפך לנו את החיים לגמרי. בדרך נוראית וכואבת קיבלנו הזדמנות לתת מקום לחולשות שלנו – לבהלה, לחרדות, לפוסט־טראומה. יש רשות להתאבל, ולא רק על אדם קרוב שמת אלא גם במעגלים רחוקים יותר, כמו חברים ובני משפחה מורחבת, ואפילו על תוכניות שלא יצאו לפועל, על פינוי מהבית ומעברים שנכפו עלינו. אנחנו מבקשות לתת כלים להתחבר לגרעין הבריא שבנו, למשאבי הרוח שנותנים משמעות. במקום להתעסק בטיפול בלבד, אנחנו מבקשות לצמוח מתוך השבר.

חיותה דויטש ורחל פוקס־אטון | מאיה משל

חיותה דויטש ורחל פוקס־אטון | צילום: מאיה משל

"הפסיכולוגית פרופ' מירב רוט, שכתבה פרוטוקול לכל המטפלים בארץ מיד אחרי הטבח, אמרה אחרי שלוש שנים: 'אני רואה שהרוח מקימה את האנשים'. אדם קם בבוקר בגלל הרוח. כולנו פצועים ומחפשים תקווה ונחמה, ויש תורה שאנחנו כותבים ביחד, ואנחנו שווים בזה, מטפלים ומטופלים. לכן היה לי חשוב לתת בספר מקום לכל השפות – אם שכולה ופילוסוף ורופאה ומוזיקאי. כולם שם".

כדוגמה ליכולתה של הרוח לשאת את קשיי החיים מספרת רחל על החלטתה ללמוד תואר שני כשחזרה עם רות מהשתלת הריאות. "עבורי הלימוד הוא משאב רוחני שנתן לי כוח ומשמעות. לכן אפילו שלכאורה זה לא היה הגיוני להתחיל לימודים דווקא בזמן של עומס טיפולים תובעני, בשבילי זה היה מקור של חיות ורווחה. אני קמה בבוקר בשביל שיחות עומק, ולא יכולה שהחיים יהיו רק סביב מינון אנטיביוטיקה ותפקודי ריאה. אני רוצה שמישהו יקרא איתי סיפור של רבי נחמן, שנצטט שיר, שנתבונן בתמונה שתפתח את הלב.

"אחרי שרות נפטרה תליתי מעל שולחן העבודה שלי את השיר של ט' כרמי, 'מה שקרה, קרה באמת'. המשפט הזה חוזר על עצמו בשיר שלוש פעמים, ואחריהן באות המילים: 'אני מאמין באמונה שלמה שיהיה בי הכוח להאמין שמה שקרה קרה באמת'. הייתי זקוקה לאישור שמשהו ענק קרה לי וגם בתוכי. עברתי שינוי זהות, הייתי צריכה להפנים שזה קרה, שאני לא אותה אישה שהייתי. יש דברים שמאז אני חזקה בהם יותר, ויש שלהפך".

"הספר הזה רואה אור", אומרת חיותה לסיכום, "כדי שמישהו שבור לב יפתח אותו, יקרא משהו ויגיד 'כן, זה בול זה, ואיזה יופי שיש עוד מישהו בעולם שהרגיש ככה, שניסח ככה'. האם זה מוריד את העצב? לא. אבל זה נותן לך חיבוק דרך המילים. הידיעה שיש אנשים בעולם הזה שעוברים את אותה מסכת ייסורים".

עוד כתבות בנושא