"אני כמו כוסברה. או שאנשים אוהבים אותי או שהם שונאים אותי", אמרה שפי פז לאבי שושן בריאיון בפודקאסט שלו לפני כחצי שנה. בשיחה ההיא דיברה פז, מובילת מאבק שכונות דרום תל־אביב נגד המסתננים, על ילדותה, ועל אִמה שמתה עליה כשהייתה בת 21. השיחה הנעימה והרכה הפתיעה את שושן, שכנראה הכיר רק את התדמית הקשוחה שלה. בתגובה היא אמרה לו שהעולם שלנו בנוי מדימויים, ואולי הגיע הזמן לדבר גם על האנשים שמאחוריהם. השניים שוחחו על הבחירות שעשתה בחיים ועל החוויות שהטביעו בה חותם. גם הסרטן שהיא הצליחה להחלים ממנו שלוש פעמים נכח שם. השבוע נפטרה פז, בגיל 74, אחרי שהסרטן הכה בה בפעם הרביעית.
| צילום: איור: תשורה לוי
פז צמחה בכלל בחוגי השמאל. כאישה לסבית היא חברה לאנשי מרצ במאבקם למען זכויות להט"ב וקבעה את ביתה עם טלי, בת זוגה, בלב תל־אביב. לפני שלושה עשורים החליטו השתיים לשדרג את הבית ועברו לשכונת שפירא בדרום העיר, שהן ראו בה פוטנציאל להתפתחות. עד אז פז הייתה רגילה לנדוד, אבל הגיוון והסובלנות שפגשה בשכונה הצמיחו לה שורשים במקום. היא הרגישה שהגיעה הביתה. בתחילה, כשהגיעו המסתננים לשכונה, פז הגנה עליהם. היא אפילו החביאה מסתנן בביתה כשהרשויות חיפשו אותו. אבל אז המצב החמיר, הביטחון האישי הידרדר בתוך חודשים, וכשהיא הגיעה להפגנה של המסתננים מול תושבי השכונה במטרה להרגיע את הרוחות, מצאה את עצמה לפתע בוחרת צד. את הצד הפחות צפוי מבחינתה. פז ראתה שאנשי השכונות מדברים מהבטן ולא מכירים את כללי התקשורת, ואילו היא, כפי שהגדירה, ידעה לדבר "שמאלנית ואשכנזית". היא הבינה שהם זקוקים לעזרה ולקחה את המושכות.
לפני שש שנים, כשראיינתי אותה ואת חברה למאבק דורון אברהמי, פז סיפרה שהפצירה בחבריה מהשמאל לחבור אל אנשי השכונות ולסייע להם. זה הרי טבעי, לא? זכויות אדם ואזרח. היא פנתה לאנשים ממפלגת העבודה וממרצ, אבל הם לא נענו. גם לא ראש עיריית תל־אביב.
הכי מעניין
אי אז, לפני 13 שנים, הפוליטיקלי קורקט שלט בכל. היה אסור לומר "מסתננים" ובעיקר אסור היה, ולפעמים עדיין אסור, לדווח על אחוזי הפשיעה הגבוהים ולספר מי מחולל אותם. פז ראתה בעיניים כלות איך השכונה שלה משתנה לנגד עיניה. מי שהיה יכול ברח, מי שנשאר הסתגר. בתי הספר השתנו, האלימות שלטה בכול.
פז וחבריה היו הראשונים לצעוק שאדם שבורח ממולדתו, בגלל מלחמה או כדי לשדרג את רמת החיים שלו, אינו מורשה להרוס את חייהם של אחרים. היא הצביעה בעקביות על העוול בחלוקת העולם לחלשים וחזקים, ובתמיכה הבלעדית במי שנחשב חלש יותר, תוך רמיסתו והרס חייו של מי שנחשב החזק (כאן - אוכלוסיית דרום העיר). אבל ההיגיון הפשוט הזה לא התקבל. תראו מה קורה היום במדינות רבות במערב. במשך שנים הן התייחסו באופן סלחני לפשיעה של המהגרים המוסלמים, כי הם נחשבים חלשים. נאסר אפילו לדבר על התופעה. רק בשנה־שנתיים האחרונות, כשהאזרחים כבר לא יכולים לשאת את האלימות, האונס והגנבות, הנושא לפתע מדובר. פז גם התריעה במשך שנים על הדור הצעיר של המסתננים. היא אמרה שאווירת האלימות שהוא גדל בה תגרום לכנופיות הפשע המוכרות להחוויר. בחודשים האחרונים, כשהפשיעה שילדי מסתננים מעורבים בה הגיעה למרכז תל־אביב ולצפון העיר, היא גם הופיעה פתאום בכותרות. המשטרה עובדת קשה כדי למגר אותה. השאלה היא אם המאבק הזה יהיה ארוך־טווח.
הדרך שבה פז בחרה להילחם על שכונות דרום תל־אביב לא הייתה עדינה, בלשון המעטה. באופן אישי לא תמיד הסכמתי עם הפעולות שבחרה לעשות. לפעמים הן חרגו בעיניי מהשביל שכדאי ללכת בו. אבל לה זאת הייתה מלחמה על הבית. "שילכו לעזאזל כל השונאים, כל האנשים שלא יצא להם בחיים לרדת מהבית ולמצוא נרקומן אריתראי שוכב בכניסה", אמרה לשושן. לי היא אמרה שהפרובוקציות היו דרכה להשאיר את הנושא על סדר היום. פז שילמה מחירים גבוהים על הבחירה שלה. היו שם שנאה, קללות ונאצות, ומחירים פיזיים של מכות, ריסוס תדיר בגז פלפל ואיומים בלתי פוסקים. לבקשת בני משפחתה היא נעה על קורקינט חשמלי כדי שתוכל להימלט מהר במקרה הצורך.
היא גם נרדפה בידי הממסד. פז ספגה אכיפה בררנית, אך גם מזה לא פחדה, ובמקום לעשות עבודות שירות היא בחרה ללכת עד הסוף ולהיכנס לכלא כדי להמחיש את האבסורד.
מצד שני, הורעפה עליה אהבה רבה. אהבה שהחזיקה אותה. התמיכה שקיבלה והחברות שכרתה עם אנשי ימין דתיים הפתיעה אותה. היא הייתה בטוחה שדרך החיים האישית שבחרה תהווה מכשול. אבל לא כך היה. אנשים התעניינו בבת הזוג שלה ובבן שלה והתחברו אליה באופן טבעי ובלי שיפוטיות. פעמים רבות הימין מואשם בהומופוביה, אבל האמת רחוקה מכך. להלווייתה השבוע הגיעו בין השאר שרים וחברי כנסת מן הימין המובהק, ובין המספידים היו יצחק וסרלאוף ויעקב סלע הדתיים. ופז, שקיבלה אהבה, החזירה אהבה. חברים רבים העידו שהייתה אישה של לב, של הומור, של חברות אמת וחיבורים.
מחשבה שנייה
בהחלטה של רגע מצאנו את עצמנו השבוע בקולנוע, נכנסים לסרט "בחורים טובים 3". למרות ההתלבטות שכתבתי עליה כאן, צפיתי בו. הוא קצת פחות מצחיק מקודמיו ויותר דומה לדרמה רומנטית. קצת פחות חרדי מקודמיו, אבל עדיין מתבדח על היעדר לימודי ליבה, על שידוכים ועל שנור. בשורה התחתונה: סרט קצת קיטשי אבל מתוק. אסקפיזם נאה לימים אלה.
עוד טורים של עפרה לקס
