באוגוסט 2015, בפסק דין חוקתי ארוך על החוק הראשון למניעת הסתננות, הופיע שמה של אישה אחת מדרום תל־אביב. לא כנשיאת ארגון זכויות אדם, לא כחברת כנסת, אפילו לא כעותרת הראשית. שמה הופיע בהפניה לתצהיר. הנשיאה מרים נאור ביקשה לבדוק אם מדיניות הממשלה למניעת השתקעות מסתננים במרכזי הערים משיגה את מטרתה, והזכירה בין הראיות את עדותה של תושבת שכונת שפירא, שפי פז.
אצל פז, שהלכה השבוע לעולמה בגיל 74, היה קשה להפריד בין המאבקים ברחוב, בכנסת ובבית המשפט. במשך יותר מעשור היא ניסתה להכריח את המדינה ואת בג"ץ להביט במציאות העגומה ששררה בשכונתה. גלי ההגירה ששינו את אופי השכונה טלטלו גם את עולמה של פז, שהייתה פעילת שמאל ותיקה. זו לא הייתה המרה אידיאולוגית מופשטת, אלא התפכחות מתוך חוויית חיים: שכונות הדרום החלשות נדרשו לשאת בנטל כבד מנשוא, שהחברה המבוססת מצפון תל־אביב כמעט לא פגשה. התושבים חוו צפיפות, אלימות ופגיעה בביטחון האישי, וחשו שהמדינה נטשה אותם.
בעוד ארגוני הסיוע הדגישו את זכויותיהם של מבקשי מקלט שנמלטו ממשטרים רודניים וממלחמות, פז התעקשה להזכיר שבצידו השני של הדיון חיים בני אדם שגם להם יש זכויות. המדינה יכולה להתווכח עם השופטים על מכסות, משמורת והרחקה; התושבים הם שנאלצים לחיות עם תוצאות ההחלטות.
הכי מעניין
פעילת דרום תל אביב שפי פז, 10 באפריל 2018 | צילום: יונתן זינדל / פלאש 90
לאחר שהשופטים פסלו ב־2013 את ההסדר שאִפשר להחזיק מסתננים במשמורת עד שלוש שנים, הכנסת צמצמה את תקופת המשמורת לשנה, אך בג"ץ שב ופסל גם את ההסדר המתוקן. זו הייתה התערבות אקטיביסטית שנייה בתוך שנה במדיניות הגירה שהכנסת ניסתה לתקן. דווקא הנשיא אשר גרוניס, בדעת מיעוט, הזהיר מפני החלפת שיקול דעתו של המחוקק. האם בית המשפט מגן על גבולות חוקתיים, תהה, או שמא נעשה לשותף המכתיב לממשלה אילו כלי הגירה מותר לה להפעיל?
השופט פוגלמן הכיר במצוקת התושבים והטיל על המדינה את החובה לפעול. אך כאן נחשף הפרדוקס: כאשר נדונו זכויות החירות של המסתננים, הפעיל בג"ץ ביקורת חוקתית עד כדי ביטול חקיקה, ואולם בנוגע לזכויות התושבים הוא הסתפק באמפתיה והעניק בעיקר הכרה מילולית. המסתננים קיבלו סעדים אופרטיביים; התושבים קיבלו מילים יפות.
ואז הגיע בג"ץ המסתננים השלישי, ב־2015. הפעם הונח על השולחן הסדר שהתיר שהייה כפויה לתקופה מצומצמת יחסית (עד עשרים חודשים) במתקן חולות. המרכז למדיניות הגירה בהובלת עו"ד יונתן יעקובוביץ' הגיש גם הפעם תצהירים של תושבים, בהם פז, שסיפרה על השיפור בשכונות בעקבות הפעלת המתקן. הנשיאה נאור הציעה לקבוע שמניעת השתקעות מסתננים במרכזי הערים היא תכלית חוקתית ראויה, והסתמכה בין השאר על תצהירה של פז. גם הפעם פז לא שינתה את ההלכה, אבל הקול שלה נשמע.
בשורה התחתונה פסלו שופטי בג"ץ גם את ההסדר הזה. בג"ץ הכיר במטרה, אבל הגביל שוב את האמצעי. השופט הנדל, בדעת מיעוט, הדגיש את הצורך בריסון שיפוטי נוכח התיקונים שכבר ערכה הכנסת. ההסתייגויות של גרוניס והנדל המחישו שהמחלוקת היא כבר לא בין שופטים שמכבדים זכויות אדם לכאלה שמתעלמים מהן, אלא בחלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון. ובמילים פשוטות: האם מותר לשופטים להתערב באופן בוטה בנושא המצוי בליבת סמכות הממשלה: שליטה בגבולות, מדיניות הגירה וחלוקת משאבים.
רצף פסקי הדין בחוקי המסתננים היה אחד הביטויים החריפים של האקטיביזם השיפוטי בישראל. הכנסת שבה וחוקקה תוך הקשבה והתאמות לפסקי הדין, ובג"ץ שב ופסל רכיבים מרכזיים, תוך שהוא הופך למעין "קריאה רביעית" לחקיקת הכנסת. על הנייר, לכל פסילה היו לכאורה נימוקים חוקתיים דחוקים, אך התוצאה המצטברת הייתה צמצום מרחב הפעולה של הממשלה, מבלי שבית המשפט נדרש לשאת באחריות להשלכות בשכונות הדרום. אם מחפשים את הטריגר לרפורמה המשפטית, לאירועים הללו היה משקל כבד.
שפי פז בהפגנה | צילום: Avshalom Sassoni/Flash90
המאבק נמשך מחוץ לאולם. בשנת 2018 התנגדה פז, יחד עם אחרים, למתווה נתניהו ונציבות האו"ם, שלפיו חלק מהזרים יועברו למדינות מערביות, ואילו רבים אחרים יקבלו מעמד בישראל. בעקבות הלחץ הציבורי בוטל המתווה בתוך יממה. זו הייתה שעתה הגדולה של פז, אבל גם ניצחון פירוס: ההסכם התאדה, אך תחתיו לא בא פתרון אחר.
ב־2020, בבג"ץ המסתננים הרביעי, נפסל רכיב הניכוי של חמישית משכרם של עובדים מסתננים במסגרת חוק הפיקדון. זה היה ניסיון לייצר תמריץ כלכלי לעזיבה בלי לעשות שימוש בכלי המשמורת, אך רוב השופטים גרסו שהפגיעה בזכות הקניין אינה מידתית. ב־2021 התערב בית המשפט גם בעיכוב המתמשך בטיפול בבקשות המקלט של אזרחי דרפור, והורה על מתן מעמד זמני לזכאים אם המדינה לא תסדיר את העניין. כאן היה גם כשל מנהלי מובהק, ובכל זאת, הרצף מלמד עד כמה עיצבה הפסיקה את גבולות מדיניות ההגירה.
פז עצמה הסתבכה לא פעם עם רשויות אכיפת החוק. ב־2016 הציתה קריקטורות של ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי ונחקרה במשטרה. ב־2017 נעצרה בהפגנה מול ביתה של נשיאת העליון אסתר חיות; שנה לאחר מכן פונתה ונעצרה לאחר שעלתה עם פעילים נוספים לבמה בעצרת נגד אלימות כלפי נשים, אף שמארגני האירוע סירבו לאפשר להם לנאום. אלה היו מחאות מתריסות שלא הובילו להליכים. ב־2019 השתתפה בפעולה במשרדי האיחוד האירופי, שבה רוססו כתובות ונשפך צבע אדום. כתב האישום שהוגש בוטל ב־2025 בשל קשיים ראייתיים.
ב־2020 זכתה, לצד סוזי כהן־צמח, בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי שכינה אותן "ניאו־נאציות", אך הפיצוי שנפסק לה הופחת, בין היתר בשל התבטאויותיה החריפות נגד בג"ץ. בהמשך הורשעה בריסוס כתובות בסמוך לבתי שופטים ועל קירות מוסדות חינוך, ובהסגת גבול בגן ילדים ובמרפאה ששירתו מהגרים. בנפרד הורשעה גם באיומים על פעילה שהתעמתה עימה. ב־2024 נגזרו עליה 45 ימי מאסר, והיא העדיפה להיכנס לכלא ולא לרצות עבודות שירות. לצד מסירותה יוצאת הדופן לתושבי שכונתה, היו במאבקה גם צעדים שחצו גבולות. פז מצידה טענה לאכיפה בררנית.
מה השתנה בשטח לאורך שנות המאבק של שפי פז? באמצע 2015 שהו בישראל כ־45 אלף מסתננים; בסוף 2025 נמנו פחות מ־18 אלף מסתננים רשומים. זו ירידה משמעותית, אך אי אפשר לייחס אותה לפז לבדה: הגדר בגבול מצרים בלמה את מרבית הכניסות, רבים עזבו, ואחרים קיבלו מעמד שהוציא אותם מן הספירה. הנתונים גם אינם כוללים ילדים שנולדו בישראל ומקבלי מעמד תושב.
המהפכה המשפטית שפז ביקשה לראות לא התממשה, אבל מאבקה תרם לכך שהמצוקה הזאת נעשתה חלק מפורש מן השיח החוקתי, ואילץ את בית המשפט להתמודד עם השאלה: מי נושא במחיר ההגנה על זכויות קבוצה אחת, כאשר הן פוגעות בזכויותיה של קבוצה חלשה אחרת? פז לא נאבקה לבדה. לצידה היו גם תושבים, ארגונים ועורכי דין. ובכל זאת היא הייתה הפנים, הקול והזעם של המאבק. אפשר לחלוק עליה, להעריך את מסירותה ולהסתייג ממעשיה, אבל אי אפשר להתעלם מהתביעה המהדהדת שהשמיעה: מי שמכריע בגורלן של שכונות מוחלשות לא יכול להסתפק בסעיפי חוק ובמבחני מידתיות, ועליו לראות גם את האנשים שבקצה הרחוב.
עוד כתבות בנושא
