הדרך חזרה ממרכז ציפורי שבלב יער ירושלים אל רשת התחבורה הציבורית הירושלמית, שנמשכה כעשרים דקות בעלייה חדה למדי, העניקה לי את הזמן הדרוש כדי להרהר בשאלה מה בעצם אומרת כותרת הכנס שממנו שבתי זה עתה, "אינטלקטואלים משרתים".
את ההזמנה להשתתף בכנס קיבלתי בשבועיים שקדמו לו משלושה כיוונים שונים. לאחר שגם עורך המוסף שאתם אוחזים בידיכם שאל אותי אם אני מעוניין ללכת לכנס ולהעלות את רשמיי, החלטתי להרים את הכפפה. אף שהמיקום, יש לומר, לא היה נגיש ונוח במיוחד, האווירה במקום הייתה נעימה מאוד. קהל המשתתפים היה צעיר באופן יחסי, ומשום מה גם גברי מאוד. בעוד על במות הפאנלים השונים נעשה מאמץ רב ליצור איזון מגדרי ככל הניתן, נשים מעטות מאוד הגיעו לכנס כמשתתפות.
רמז להסבר אפשרי ניתן היה למצוא בדברי הברכה והפתיחה של שניים מהמארגנים, אשר ייצגו את שני הארגונים שחברו לשם יצירת הכנס. ד"ר צבי לובושיץ, איש מכון אוריין, ועוז בן־נון, מנכ"ל מרכז ריבוא המקדם את רעיון "ברית המשרתים". אצל שני הדוברים הללו שבה ועלתה חוויית המילואים, הן ההתגייסות בימי ראשית המלחמה והן הסבבים שבהמשכה, כגורם משנה־תודעה ומניע לפעולה. ועם זאת ברור היה, גם נוכח רשימת הדוברים בכנס ועוד יותר מכך בעקבות הדברים שאמרו, שהמונח "משרתים" בכותרת הכנס אין משמעותה "משרתים במילואים". מה הם כן משרתים? בשאלה הזו לא נרשמה תמימות דעים בין המרצים בפאנלים השונים לאורך היום.
הכי מעניין
ביקורת בונה
את הרצאת הפתיחה נשא ההוגה ד"ר אסף שגיב. הוא תיאר תהליך היסטורי שבמסגרתו התנתקו האינטלקטואלים הישראלים, אנשי הרוח, מהתפקיד שמילאו במסגרת המפעל הציוני ובעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. מיתוסים פוליטיים ונרטיבים אינם שקרים שיש להפריך, הבהיר שגיב, אלא מנגנונים חיוניים לכינון משמעות, שבלעדיהם קהילה פוליטית מתקשה לפרש את עצמה. ואולם בעוד שבעבר, אנשי רוח מרכזיים בחברה הישראלית, כגון ברל כצנלסון או נתן אלתרמן, שימשו בתפקיד של "כוהני המיתוס הלאומי" ופעלו מתוך סולידריות עם המפעל הציוני, מאז שנות השישים חל שינוי דרמטי. חלק ניכר מהאליטה התרבותית הישראלית אימץ עמדה ביקורתית, המבקשת לפרק את הנרטיב הציוני במקום לתקן אותו.
"אנשי הרוח מילאו תפקיד מרכזי בבניית המיתוסים הפוליטיים של הציונות", הזכיר שגיב. "ברל כצנלסון הפך את תל־חי, את יוסף טרומפלדור ואת המשפט 'טוב למות בעד ארצנו' למיתוס מכונן של תנועת העבודה. יצחק למדן כתב ב־1927 את הפואמה 'מסדה', עם השורה 'שנית מצדה לא תיפול', ושמריהו גוטמן הוביל לשם טיולים של תנועות הנוער. נתן אלתרמן כתב ב־1947 את מגש הכסף. שלמה זנד כותב, במקרה הזה בצדק, שהאינטלקטואלים הישראלים היו כוהני המיתוס הלאומי ולא המבקרים שלו. איש הרוח הציוני היה גם יוצר מיתוסים".
במקביל, אנשי רוח לאורך כל התקופות לא נמנעו מלבקר את המפעל הציוני. כדוגמה קלאסית לביקורת כזו הזכיר שגיב את מסתו של אחד העם משנת 1891, "אמת מארץ ישראל", שכולה ביקורת על התעלמות המפעל הציוני מבעיית ערביי הארץ. ואולם לדבריו, הביקורת של אישים כמו אחד העם, ושורה של אינטלקטואלים ציונים לאורך העשורים הבאים, הייתה ביקורת מבפנים שמטרתה לתקן ולא לפרק. לעומת זאת, בעשורים האחרונים עוסקת האליטה האינטלקטואלית הישראלית בביקורת שעיקרה פירוק של המיתוס הציוני.
מנגד, המשיך שגיב, גם התשובות שינתנו מימין למגמות הפירוק של האליטה האינטלקטואלית משמאל לא באמת נתנו מענה, אלא יצרו שפה של מאבק זהותני. וכך, התפקיד של המשך בניית המיתוס הישראלי נזנח על ידי כל הצדדים. את תפקידם של אותם "אינטלקטואלים משרתים" סימן שגיב בפיתוח שפה פואטית שתאפשר לבנות מחדש את המיתוסים המכוננים של החברה הישראלית. לדברי שגיב, אימוץ של שפה פואטית הוא שמאפשר לצאת אל מחוץ להיגיון של שיחה תועלתנית ופתרון בעיות קונקרטיות. זאת בניגוד לשפה האידיאולוגית והשפה הטכנוקרטית, התובעות פתרונות חד־משמעיים וממילא גולשות בקלות ללוגיקה בינארית.
עמדה שונה, אם כי לא בהכרח מנוגדת, הציג באחד הפאנלים פרופ' בנימין בראון מהאוניברסיטה העברית. פרופ' בראון שרטט, בעקבות פרשנותו לפסקת הסיום של "מאמר תיאולוגי־מדיני" מאת שפינוזה, משולש נאמנויות שבתוכו פועל האינטלקטואל. זהו משולש שבקודקוד אחד שלו נמצא הציבור הרחב, בקודקוד שני האליטה המשכילה שהוא משתייך אליה, ובקודקוד השלישי – האמת. לדבריו, הקודקוד החשוב ביותר מבין שלושת הקודקודים, זה שאמור להיות המצפן של האינטלקטואל, הוא האמת.
וכך לאורך היום שבו ונשמעו דעות מגוונות בנושא. למשל עמדתו של פרופ' דני אורבך, אשר בשיחה עם עוז בן־נון במושב הנעילה של הכנס ציין את תפקידו של האינטלקטואל בשירות החברה שהוא משתייך אליה, אך גם הזהיר מפני שכחת תפקידו העיקרי: חתירה אל העובדות ואל האמת.
המסורת הרפובליקנית
ד"ר צבי לובושיץ, ממארגני הכנס, הסביר בשיחה עימנו כי הבחירה במילים "אינטלקטואל משרת" נועדה להבחין בינו ובין שני טיפוסים אינטלקטואליים אחרים שתופסים כיום את מרבית מרחב השיח. "האינטלקטואל המשרת הוא אדם שעוסק ברוח ובידע, ושומר על איזשהו איזון עדין ויושר פנימי. מצד אחד הוא נשאר נאמן לציונות, לעם ישראל, למורשת ולחברה הישראלית, מצד שני הוא שומר כל הזמן על עין פקוחה וביקורתית. הדמות הזאת היא לא טריוויאלית, כי מולה עומדות שתי דמויות אחרות שצוברות כוח ופופולריות. האחת היא דמות האינטלקטואל המנוכר, שמבחינתו הוא כבר לא חלק מהסיפור של הציונות ושל העם שלנו, ואז הוא משתף פעולה עם גורמים עוינים בקצה, לעיתים עד כדי תמיכה בטרור. לעומתו ניצב לא פעם ה'אינטלקטואל מטעם', מי שמשתמש בידע ובנתונים כדי להצדיק כל שרץ שיעשה הגוף הפוליטי שהוא בא לשרת. כנגד שני אלה אנחנו רוצים להציג אידיאל אחר – אינטלקטואל שמשרת את החברה שהוא חלק ממנה, אבל לא עוצם עיניים. זו דמות שהייתה כאן פעם וקצת נעלמה מהנוף, ואנחנו רוצים לשחזר אותה".
עבור עוז בן־נון ממרכז ריבוא, מטרת הכנס הייתה בראש ובראשונה לייצר תשתית מחשבתית סביב הרעיון שהוא מקדם גם באפיקים נוספים, רעיון "ברית המשרתים". בשיחה איתנו הוא מזכיר את השתתפותו בלחימה מאז 7 באוקטובר, והתובנות שהבשילו אצלו בעקבותיה. "לחמתי בעוטף עזה ומשם המשכתי לחצי שנה של מילואים, ואז נשאבתי למאבק בחוק ההשתמטות. הייתי מהמקימים ומהמובילים של פורום משרתי המילואים. אבל אחרי שנה וחצי, המסקנה שלי הייתה שיש צורך בשינוי מהותי יותר, ושאי אפשר להסתפק בעצם הזעקה שדברים הם לא בסדר ושנדרש שינוי. הבנתי שהדרך לשנות היא לייצר רעיון עם שורשים עמוקים. לקחתי הרבה השראה מהתנועה השמרנית בארצות הברית ובישראל. זו תנועה שעשתה מהפכה רעיונית שיש לה צדדים חיוביים ושליליים. המקור שלה הוא היכולת לקחת סנטימנט ציבורי, לתת לו שורשים עמוקים ומצד שני להיות גם הרוטוויילר שלו.
"המהלך שאנחנו מבקשים לעשות הוא לקחת סנטימנט ציבורי אוורירי יחסית, סנטימנט של 'טוב לשרת, למה יש כאלה שלא משרתים', לתת לו שורשים רעיוניים והיסטוריים, ולעבוד קשה כדי שהשורשים הללו יבואו לידי ביטוי באופן מדויק. הנחת המוצא שלנו היא שהחלוקה הבסיסית של יהודים מול ישראלים, ששולטת במדינת ישראל כבר שלושים שנה, מיצתה את עצמה. זו חלוקה שגויה ברמה הערכית, ולא פחות מזה ברמה המעשית. היא לא מאפשרת לחברה הישראלית להתמודד עם האתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם".
הכנס המדובר הוא רק חלק משורה של פעולות שבן־נון וחבריו מקיימים, שביסודם השאיפה להתחבר למסורת רעיונית קיימת של רפובליקניזם. "אני מניח שבעברית המונח הזה אמור היה להיתרגם ל'ממלכתיות', הבעיה היא שהמילה הזו נחטפה. הפוליטיקה היחידה שאנחנו מסוגלים לדמיין היא פוליטיקה שנוצרה במהפכה הצרפתית. פוליטיקה של אנשים שיושבים בצד שמאל ואנשים שיושבים בצד ימין, וזה גוזר אינטואיציות מסוימות. את האינטואיציה הזו אנחנו רוצים להחליף במסורת ותיקה הרבה יותר, מסורת של אלפי שנים שיש לה מקורות גם ביהדות, ובבסיס שלה ניצבת מחויבות ושייכות לפרויקט שאתה חי ומשתתף בו".
בנוגע לצירוף "אינטלקטואלים משרתים" אומר בן־נון: "יש נתק בין עולם האקדמיה הנוכחי ובין המציאות בפועל. הנתק הזה קורה בכמה רמות, והניסיון שלנו הוא להזמין אנשים לבוא ולחשוב ביחד, ללמד וללמוד איך נראית דמות של אינטלקטואל שלא עומד מבחוץ אלא נוטל חלק. מה נדרש מאנשי הגות ומחשבה שיש להם את ההיגיון הרפובליקני של 'אני חלק מפרויקט מסוים ואני לטובתו ולשירותו', איך עושים את הדבר הזה".
הון אנושי מפעים
ד"ר אלון שלו, גם הוא ממארגני הכנס, הדגיש בדברים שנשא בנעילת הכנס את תפקידם של אותם אינטלקטואלים משרתים בהובלת תהליכי השינוי שהחברה הישראלית נדרשת לעבור. השאלות כבדות המשקל שהחברה הישראלית ניצבת מולן בעת הזו, הבהיר, הן בעיקרן חברתיות־ערכיות.
"ישראל ידועה בהון האנושי המפעים שלה", אמר שלו. "אנחנו רואים אותו בצבא, בתעשייה ובחדשנות, בגבורה אזרחית ובזירות רבות אחרות. אנו מוקפים באנשים מעוררי השראה ממש. אך על אף הצטיינותם של הפרטים, קשה לומר שאנו ניחנים במידות הדרושות לנו כדי להיות טובים כחברה. אנו מתקשים לשתף פעולה ולהתפשר; להתחשב אלו באלו במרחב הציבורי; לאכוף סדר, להעניש פושעים ולתגמל ישרי דרך; ולטפח אוריינות והשכלה. אנו חסרים את ההרגלים והמסגרות שבאמצעותם נוכל להיות לאזרחים המגשימים את הטוב החברתי שלנו בפועל. אנו מכירים את התכונות שעם ישראל השתבח בהן והעריך אותן לאורך ההיסטוריה שלו – כיצד נהיה לחברה המסוגלת להגשים אותן במדינה ריבונית? גם זאת איננו יודעים".
המענה לשאלות הללו, המשיך שלו, הוא המשימה שהאינטלקטואלים המשרתים נקראים אליה בעת הנוכחית. "האינטלקטואלים המשרתים עמלים לחלץ, לשחזר ולהנהיר את עצמנו לעצמנו. הם מתאמצים להבין מי עלינו להיות, תרים אחר הדרכים שבהן עלינו להתפתח ולהשתנות, ומסייעים לשינויים הללו להתרחש. הם חותרים לברר את חובותינו כלפי אחרים ואת גבולותיהן, את זכותנו להגשמה עצמית ואת המגבלות החלות עליה. והם מקדמים, במחשבה, בחינוך ובמעשה, את המידות ואת המסגרות הדרושות לנו כדי לחיות היטב כחברה".
עוד כתבות בנושא
