בשבוע שעבר ראיתי סרטון מזעזע שלא עוזב אותי. זו תקופה כזאת, שהפיד מלא בסרטונים שאמורים לגרום לנו להתעצבן ולכעוס ולשנוא, הסרטון הזה הגיע אליי מהסיבה הזאת בדיוק, ובכל זאת, כשצפיתי בו הרגשתי את הלב שלי מתמלא בכעס, בתסכול, בעצב ובייאוש.
בסרטון רואים את הרב דוב לנדו, המנהיג הרוחני המרכזי של הציבור החרדי הליטאי בישראל. איש חשוב מאוד. הוא יושב בחדר קטן, עם קבוצה של אנשים, ממה שהבנתי, מדובר בקבוצה של מחנכים ורבנים. ואחד האנשים שיושב לצידו, בחור צעיר יחסית, "משַמש" כזה, שואל את הרב כל מיני שאלות. הוא שואל לאט, בצעקות, כי הרב איש מבוגר, הוא בן תשעים ושש, והוא כבר לא שומע כל כך טוב. והרב עונה לו לשאלות.
| צילום: איור: שרון ארדיטי
הוא מדבר שם על הציונות, ועל הציבור הדתי־לאומי. דברים מאוד קשים, אני לא חושב שהם יפתיעו אף אחד, הציבור החרדי אומר לנו את הדברים הללו בכל הזדמנות. ובכל זאת, יש משהו מעורר ומטלטל בלראות את האיש הזה, יושב ופוסל בכזאת נינוחות ואדישות את המפעל הציוני כולו. יש משהו פוקח עיניים במילים הצלולות והמרות שלו. הבחור הצעיר שואל שם "הרב, היום יש הרבה בחורים שרואים שהציבור הדתי־לאומי, הכיפות הסרוגות, שבאמת, מוסרים את הנפש, להבנתם – כי הם גם נלחמים, וגם לומדים", והרב שואל – "מה הם עושים", והבחור אומר – "גם נלחמים, וגם לומדים", ומיד הוא מתקן את עצמו – "חלקם לומדים! אבל יש שם כאלה שלומדים הרבה תורה, ומצד שני הולכים ונהרגים בשביל מה שנקרא בלשונם 'משמר העם והארץ'". ועוד לפני שהרב עונה, הבחור מוסיף – "ויש בחורים שזה עושה להם הרגשה של 'אנחנו לא בסדר', כי הם נלחמים, ואנחנו לא בסדר".
הכי מעניין
והרב לנדו עונה מיד, בלי להתבלבל – "אלה שהולכים ונהרגים – נהרגים כי אנחנו לא לומדים תורה מספיק. המבולבלים עם הכיפות הסרוגות נהרגים מפני שרבותיהם מלמדים אותם תורה מעוותת. והם גם עושים הרבה פעולות שלהם לא בשביל הצלה, אלא בשביל הכבוד של המדינה. הורגים אנשים בשביל כבוד".
"זה שהציוניים חשבו שהם יצילו את העם היהודי, הם הביאו את האסונות הגשמיים – לא רק הרוחניים – לעם ישראל. אם בהתחלה לא הייתה מדינה, והיו עושים כאן שלטון של או"ם – היה מצב מצוין. אפשר בלי מדינה, לחיות עם הערבים, אם הערבים היו מושלים כאן היה המצב הכי טוב". ככה הרב לנדו אמר.
קראתם נכון. המנהיג הגדול של הזרם הליטאי בישראל מתנגד למדינת ישראל. הוא מתנגד לציונות. הציונות הביאה לנו רק אסונות. הוא חושב שהמבולבלים עם הכיפות הסרוגות הורגים אנשים בשביל כבוד. חבר הכנסת יעקב אשר, המנהיג הפוליטי של יהדות התורה, התראיין בעקבות דבריו של הרב לנדו – ואישר אותם. כן. הוא מסכים לכל דבריו. שלא נתבלבל לרגע. גם חבר הכנסת אשר מתנגד לציונות.
בתחילת המלחמה, בימים הכי אפלים ועצובים שידענו, השתררה בישראל מין תקווה עמוקה. שעכשיו נתעורר, שסוף סוף נתעשת ונבין שכל הריבים האלה בינינו מיותרים וטיפשיים. "יחד ננצח" זעקו אז השלטים. וזו באמת הייתה התחושה. הרגשנו שיש יחד ישראלי. הרגשנו שהטבח הנורא הזה הוא השעון המעורר שלנו. להתאחד. ולהילחם כתף אל כתף באויבינו המרים.
כל ישראל התגייסה אז למערכה. כולם עשו הכול למען היחד הזה. היו כאלה שיצאו לשדה הקרב. היו כאלה שהתנדבו בכל מקום שרק היה אפשר. והייתה אז ציפייה, ציפייה אמיתית, שאחינו החרדים ייתנו יד. שאחינו החרדים יבינו את גודל השעה. שמשהו בחברה המסוגרת והמבוצרת הזו ישתנה. הייתה ציפייה כזאת, כולנו הרגשנו אותה, אבל אחינו סירבו להתנהג כמו אחים.
שלוש שנים למלחמה, הרב לנדו מזלזל בתורה המעוותת שעליה גדלו טובי הבנים. בראש רצים לי השמות. יצהר הופמן, ענר שפירא, הירש גולדברג, אלחנן קלמנזון, בן זוסמן, הרב אבי גולדברג, יוסי הרשקוביץ, יובל שהם, אור ברנדס, הרב נערן אשחר. כולם אנשים קדושים וטהורים וגיבורים ומזהירים. אנשי מופת. אנשי אהבה. אנשי חסד. כל נשימה של אוויר שאני נושם מחזיקה בתוכה את התודה שאני חייב להם. הם נפלו בקרב, למעני, למען מדינת היהודים.
שבוע וחצי לבחירות, ונדמה לי שהסרטון הזה עושה סדר. הוא מבהיר בצורה הכי פשוטה וצלולה מי אח ומי לא. אני מביט על מפת המנדטים בסקרים האחרונים. אני רואה את השמות של המנהיגים. מה משותף למפלגות ישר, לליכוד, לביחד, לישראל ביתנו, לדמוקרטים, לציונות הדתית. כולם ישראלים, כולם ציונים, כולם נלחמו ביחד בשדה הקרב במלחמה האחרונה. אלמוג כהן ויאיר גולן הסתובבו ביחד בעוטף וניסו להציל חיים. גדי איזנקוט וטלי גואילי איבדו במלחמה הזו את ילדיהם האהובים.
יש כאן אנשים שמוכנים להקריב את חייהם למען הקיום המשותף בישראל. ויש כאלה ששוללים את כל הפרויקט הציוני. זה השבר שנחשף במלחמה האחרונה, הוא היה חשוף תמיד, אבל עכשיו זה כואב מאי פעם. אז איך ייתכן, למען השם, שאחרי כל ה"יחד ננצח" הזה, חזרנו למערכת פוליטית של חרמות ונידויים. איך ייתכן שמישהו בכלל שוקל לתמוך במפלגה שנותנת כוח לחרדים. זו, לדעתי, השאלה הגדולה של הבחירות האלה. זה מה שאני אשאל את עצמי, לפחות, בבואי אל הקלפי. אי אפשר בלי המדינה, כבוד הרב, את אחיי אני מבקש, ואני יודע איך נראים אחים.
לעוד טורים של יאיר אגמון
