כשהייתי בצבא, בטירונות, אני זוכר שהיינו יוצאים למסעות ארוכים, באזור הבא"ח, היינו צועדים שעות על שבילי עפר מאובקים, עם כל הציוד הכבד על הגב. היינו הולכים אחרי המפקדים שלנו, בשורה ארוכה, במהירות, בדממה. ולמ"פ של הפלוגה שלי היה קטע. זה לא קטע ייחודי לו, זה קטע של כל המ"פים בעולם. בכל פעם שהיינו מסיימים מסע, בכל פעם שהיינו מתקרבים לש"ג של הבסיס, עם כל האלונקות הכבדות על הגב, הוא פתאום היה מסתובב! והולך אחורה. ושוב מתרחק מהבסיס! וכל החיילים היו נשברים שם. ממש מתפרקים. כי כבר ראינו את הסוף! כבר הרגשנו שסיימנו! למה הוא מסתובב פתאום, למה הוא מאריך את המסע. זה היה נורא. היו חיילים שהיו ממש מתרסקים שם. קורסים על האדמה וצועקים ובוכים. וכולם היו מנסים לעזור להם, ולדרבן אותם, ולהרים אותם מהרצפה. כי זה ברור שהמ"פ שלנו מנסה לחשל אותנו. עוד קצת. לא להתייאש. עוד מעט המסע נגמר.
| צילום: איור: שרון ארדיטי
אני לא יודע אם גם אתם הרגשתם ככה, אבל מבחינתי השבוע הזה היה קשה ומחניק במיוחד. זה היה אמור להיות שבוע נפלא. אחרי אוגוסט הארוך, אחרי ימי החגים העמוסים, סוף סוף חזרנו לשגרה המבורכת. הילדים חזרו למסגרות. המבוגרים חזרו לעבודות. בשמיים הופיעו פתאום כמה עננים יפים של סתיו. זה היה אמור להיות שבוע רגוע ונעים. אבל אני הרגשתי בו שוב את תעוקת המלחמה.
המתקפה הרצחנית של חמאס היא אכזרית גם בהיבט הזה. מעכשיו, לנצח נצחים, המעבר המתוק מימי החגים לימי השגרה יהיה ספוג בזכרונות איומים. אי אפשר לברוח מזה. וגם אין טעם. שלוש שנים חלפו מאז הטראומה האיומה הזאת. מה זה שלוש שנים. זה כלום. בהרבה מובנים עוד לא התחלנו לעבד את מה שקרה לנו, כעם, כהורים, כמדינה.
הכי מעניין
ולכן זה היה שבוע נורא. שבוע שחל בו. כבר בליל שמחת תורה, לפני שבוע בדיוק, הרגשתי את המועקה בסרעפת. רוני הקטנה התעוררה באמצע הלילה, אז הלכתי להרדים אותה. וכשחזרתי למיטה נתקפתי בעתה. מה אם גם היום תישמע אזעקה. אני לא רוצה להיתפס לא מוכן. אז לבשתי מכנסיים קצרים. וחולצה. ושמתי את הנעליים ליד המיטה.
וביום ראשון בבוקר, כל הפיד שלי, בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, התמלא בפוסטים מחניקים, בתמונות וזיכרונות. כל החטופים המדהימים שאני עוקב אחריהם העלו תמונות וכתבו מילים יפות. וכל אתרי החדשות העלו כתבות שמסכמות את המלחמה. וכל ערוצי הטלוויזיה העלו סרטים חדשים, וחומרים חדשים, שעדיין לא ראו אור. מתברר שלא ראינו הכול. ובוויינט העלו כתבה מזעזעת שבה פרופ' חן קוגל מהמכון הלאומי לרפואה משפטית מתאר כיצד הגיעו אליו גופות במצב איום ונורא. אני לא כותב איזה תמונות היו שם בכתבה הזאת, כדי לא לפגוע בכם. אבל אני נפגעתי מהתמונות האלה נורא.
וביום ראשון בלילה, המחנך של חיה כתב לנו הודעת תזכורת – "שלום לכולם, מחר בבוקר נקיים טקס לשבעה באוקטובר, לא לשכוח חולצה לבנה". ואני הזכרתי לחיה ולנח שיכינו חולצה לבנה למחר, והם שאלו אותי למה, ואני אמרתי להם שיש טקס, והם שאלו אותי איזה טקס, ואני אמרתי להם, זה טקס ליום שבו התחילה המלחמה, וחיה, שתמיד שואלת עוד שאלה אחת, שאלה אותי, מה יהיה בטקס הזה. ואני אמרתי לה שאני לא יודע. וניסיתי לחשוב איך מתווכים לילדים בבית ספר יסודי את היום הנורא הזה. מה מסבירים להם, מה מספרים להם, מי בכלל לוקח אחריות על הדבר המטורף הזה. ומה הילדים שלי יודעים בכלל. אני לא סיפרתי להם הרבה, סיפרתי שיש רעים ויש טובים, סיפרתי שהם יורים עלינו חיצים, אבל יש לנו חיצים נגד החיצים שלהם. לא סיפרתי להם על שירי ביבס, ועל אלי שרעבי, ועל הירש גולדברג־פולין, ועל קיבוץ ניר עוז ועל התצפיתניות. אני לא יודע מה הם יודעים. אני לא יודע איך אפשר להיות ילד כשזו המציאות שנשקפת בחדשות. בקושי מבוגר אני מסוגל להיות.
זה היה שבוע נורא ואיום, וכמו בטירונות, כשהמ"פ הסתובב, וכולם היו בהלם, שזה לא הסוף, ככה הרגשתי גם אני, ככה בדיוק. הייתי בטוח שזה יהיה שבוע נורמלי, של שגרה מבורכת, של הקלה, אחרי כל הימים הנוראים, והחגים והחופשות. אבל במקום הקלה קיבלתי הכבדה. הלב שלי כבד ממלחמות.
וזו האמת האיומה – שלוש שנים חלפו, אבל אנחנו רק בראשיתו של מסע הריפוי והשיקום. ככה אני מרגיש. בשנה הראשונה למלחמה היינו בהלם מוחלט. בשנה השנייה עדיין ביכינו את סבלם של החטופים שנותרו בעזה, מורעבים במנהרות. רק השנה התחלנו להביט אחורה ולהפנים את כל מה שקרה. והפצעים עדיין כואבים, והסרטונים עדיין איומים, והזיכרונות עדיין צורבים את הנשמה, והמסקנות עדיין לא הוסקו, והאחריות עדיין לא נלקחה, והאשמים עדיין לא שילמו על טעויותיהם, המחדל עדיין יתום, והלב עדיין כואב, על כל מה שקרה לנו, על כל מה שקורה לנו, ועל כל המשקעים שנצטרך לשאת בשנים הבאות. אין מה לעשות. הש"ג עוד רחוק. השגרה תצטרך להמתין בסבלנות עוד שבוע לפחות.
לעוד טורים של יאיר אגמון
