ערב ראש השנה, ואני כותב מעיר מקלט.
ההלם של לקיחת החיים עוד לא שכך. אבל משהו במקום הזה מרגיש מדויק. משהו בלשחרר את המירוץ, לתת לכהן הגדול לשאת את חסרונותיי.
לא רצחתי במזיד. אני מהסוג השני, זה שהתורה שולחת לגלות: ההורג בשגגה. לא התכוונתי. פשוט לא שמתי לב. ודווקא על זה התורה לא מוותרת. כי המזיד, עם כל רוע לבבו, לפחות היה שם, השקיע, הייתה לו כוונה. השוגג פשוט לא היה. לא התכוון. לא נכח. עיר המקלט היא מחאה נמרצת נגד עולם השגגה: היא מכנסת את כל מי שחוסר תשומת הלב שלו לקח חיים, למקום אחד שכולו תשומת לב, אחריות וכוונה.
הכי מעניין
ועכשיו לחלק הקשה של הווידוי. החיים שלקחתי היו שלי.
במרוץ של השנים האחרונות, בין פרויקטים לפגישות, בין הודעות למסכים, נלקחו מחיי רגעים שלמים. ימים שהייתי בהם בלי להיות. ילדים שגדלו לידי כשהראש שלי במקום אחר. הפכתי לרוצח הזמן של עצמי. גאולת דם אין. נשארה רק הבושה.
ואל תנוחו על הכיסא בהקלה. הווידוי הזה הוא גם שלכם.
חוף בפנמה | צילום: MARTIN BERNETTI / AFP
עיר המקלט שאני כותב ממנה נקראת פלאיה ונאו, חוף נידח בפנמה. בואו ותסתכלו מי יושב כאן: המוני ישראלים צעירים אחרי צבא ומילואים, משפחות צעירות עם ילדים, אחרי שנים שבהן המדינה דרשה מהם הכול. הם לא עזבו את ישראל. הם ברחו מהקצב. הם בנו לעצמם, בלי לקרוא לזה כך, עיר מקלט: מקום שבו הקצב הנכון ביותר הוא קצב ההווה.
עם שלם הורג בשגגה את החיים של עצמו, ומי שרוצה לנשום צריך לחצות אוקיינוס.
וכאן מגיעות הבחירות.
אחרי שלוש שנים שעם שלם נלחם, מתחילים לשלם את המחירים: הערב יום הדין, ובעוד חודש וחצי יום הדין האזרחי. אבל כל מערכת הבחירות עוסקת בשאלה אחת: מי. מי בראש, מי מתאחד עם מי, מי עובר את אחוז החסימה. ומי נחשב ימין ומי לא.
אף מפלגה לא עוצרת לשאול: איך.
איך עם שלם, אחרי שלוש שנות מלחמה, עם עשרות אלפי פצועים בגוף ובנפש ומעגלים מתרחבים של כאב ושכול, נשלח לבחור בלי יכולת בחירה אמיתית, כי אין לו שנייה אחת פנויה לחשוב. לא רק האנשים שגו, במזיד ובשוגג. גם הדרך. מפלגה שתעז לומר לבוחריה "עצרו" תעשה יותר מכל מאה הבטחות של עוד מאותו הדבר.
קלפי | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בעולם הקדום, הגולה יצא מעיר המקלט רק במות הכהן הגדול. ואמו של הכהן הייתה שולחת לגולים אוכל ובגדים, כדי שלא יתפללו על בנה שימות. חכמים הבינו משהו עמוק: אסור לבנות גאולה על תפילה לקיצור דרך. צריך ללמוד לקבל את התהליך ואת מה שנשלח.
אז אני לא מתפלל שהדרך תתקצר. לא שלי, ולא של המדינה שתנסה להתחיל כאן מחדש בעוד חודש וחצי. אני מתפלל שנלמד את מה שהשוגג לומד בגלותו: תשומת לב היא לא מותרות. היא ההבדל בין לחיות ובין להרוג חיים בשגגה.
הכהן הגדול מברך את כולנו. לי יש רק תפילה אחת לשנה החדשה: שלא נצטרך לנסוע עד פנמה כדי לעצור. הדור הזה, שראה יותר מדי, ימצא את הסיבות שלו לעצור. אם המדינה לא תיתן לו אותן, הוא ייקח אותן בעצמו, רחוק מכאן. שנביא הביתה את כל האושר והטוב היפה הזה, ונאמין בשינוי. הוא נמצא בסוף העולם, ממש מעבר לפינה.
כי מדינה שיש בה מקום לעצור, היא מדינה שאין צורך לברוח ממנה.
עוד כתבות בנושא
