תנועת רגבים מזהירה כי מדינת ישראל אינה מחזיקה נתונים מדויקים על מספר הערבים המתגוררים בשטחי C, ובכך מזניחה את ניהולה התקין של האוכלוסייה החיה תחת אחריותה ואת תכנון התפתחותה. בתנועה ממליצים לקיים מפקד אוכלוסין ריבוני מקיף לתושבים הערבים בשטח C, שישמש בסיס עובדתי לניהול המרחב.
מדינת ישראל לא קיימה ביו"ש מפקד אוכלוסין זה עשרות שנים, וכיום בעיקר "מנחשת" את מספר הפלסטינים. מפקד מאפשר לאסוף נתונים הנדרשים לניהול המרחב, לאמוד את היקף האוכלוסייה ולהחליט על מדיניות מיטבית בהתאם לנתונים. מאז הסכמי אוסלו אחראית ישראל באופן שלטוני וביטחוני על שטחי C, כ־62 אחוזים מכלל יהודה ושומרון, אולם מסתמכת ללא פקפוק על הנתונים שמעבירה לה הרשות הפלסטינית.
מחקר חדש של רגבים קובע כי הנתונים שמצויים כיום בידי ישראל נשענים על דיווחים מזויפים או לקויים, על הערכות אנליסטים מוטות או על השערות של גורמים בינלאומיים ובעלי אינטרסים. הוודאות של מדינת ישראל באשר להיקף האוכלוסייה הערבית בשטחי C נמוכה אף יותר מהוודאות לגבי מספרם של ערביי יהודה ושומרון בכללותם, אף על פי שמפקד בשטחי C קל יותר ליישום וחשוב יותר, מכיוון שהאזור נשלט צבאית ואזרחית בידי ישראל.
הכי מעניין
פלסטינים מפגינים בשכם, אפריל 2026 | צילום: נאסר אישתייה, פלאש 90
מפקד אוכלוסין התקיים ביהודה ושומרון מיד לאחר שחרור האזור ב־1967, והנתונים הצביעו על 600 אלף תושבים ערבים החיים באזור כולו. עד הסכמי אוסלו הופקדה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית על עדכון האומדן בהתאם לנתוני לידה, פטירה והגירה שהעבירו הפלסטינים. המספרים הללו – שהוערכו כבר אז כלא אמינים - איבדו מאוד מערכם לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. במסגרת הסכמי אוסלו הועברה האחריות למרשם האוכלוסין לרשות הפלסטינית, והיא הקימה לשכה מרכזית לסטטיסטיקה משלה.
הרשות ערכה מאז שלושה מפקדים. במשך השנים נמצאו בנתונים הפלסטיניים ליקויים קשים, בעיות מתודולוגיות והטיות מכוונות, ובכל זאת המנהל האזרחי ומפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים מסתמכים על הנתונים הללו. בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת דווח בשנת 2016 על פער של 20 אחוזים בין מספר הילודים בכל שנתון ובין מספר הנרשמים לכיתה א'; דווח ש־300 אלף תושבים שהיגרו לחו"ל או נפטרו נמנו בנתוני הזכאים לסיוע אונר"א; ונטען שב־2007 כלל המרשם תושבים חיים שנולדו בשנת 1840.
צעירים פלסטינים צופים ברכב משוריין | צילום: AFP
הלמ"ס הפלסטינית מונה במפקדיה כ־200 אלף תושבי מזרח ירושלים שנכללים גם במרשמי האוכלוסין בישראל, וכן 130 אלף פלסטינים שזכו למעמד תושב בארץ בשל איחוד משפחות. במקרים מסוימים דווח על ריבוי טבעי בלתי מציאותי, בשיעור של כ־7 אחוזים בשנה, ובין המספרים שהופיעו בבמות פרסום שונות התגלו לעיתים פערים שעלו לכדי מאות אלפי בני אדם.
מציאות מעוותת
דמוגרפים ניסו להעריך במהלך השנים את היקפה האמיתי של האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש, אולם הפערים בין ההערכות היו גדולים, בין השאר בשל נטיות פוליטיות. אי הבהירות הובילה חוקרים להמליץ לקחת את הנתונים הפלסטיניים בערבון מוגבל, ולהפחית את המספרים המדווחים בהערכות הלמ"ס הפלסטינית. מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, למשל, המליץ להפחית מנתוני הרשות כ־1.25 מיליון איש, והדמוגרף סרג'יו דלה־פרגולה טען כי מספר הערבים ביו"ש קטן בכחצי מיליון מההערכה ברמאללה.
המניפולציה על המספרים מסייעת לנגח את ישראל במאבק המדיני, ומניחה בסיס לבניית תוכניות מדיניות ארוכות טווח בזירה הבינלאומית, כגון קביעת גבולות, משא ומתן מדיני ועוד. כמעט כל צעד מדיני לוקח בחשבון את היקף האוכלוסייה המקומית, ואין דין 1.5 מיליון תושבים כדינם של מיליון אחד בלבד. אנשי רגבים, לדוגמה, ציטטו את מנהל הלמ"ס הפלסטינית בשנת 1997, ד"ר חסן אבו־ליבדה, שאמר לניו־יורק טיימס כי בעיניו המפקד "חשוב לא פחות מהאינתיפאדה. זו האינתיפאדה האזרחית".
עוד כתבות בנושא
ההשלכות גולשות גם לסוגיות יומיומיות. בהסכם שגיבשו ישראל והרש"פ על העברת חיסוני קורונה התגלעה מחלוקת באשר לכמות החיסונים שדרושה לפלסטינים בשלבים שונים של המגפה. המספרים הלא מהימנים ביחס לגודל האוכלוסייה ביהודה ושומרון הקשו מאוד על ההיערכות, והיו להם מחירים כלכליים ורפואיים.
העיוותים מאפשרים לרשות הפלסטינית ולארגונים מקומיים לנצל תרומות ותקציבים מהעולם. דוגמה מובהקת לכך היא שמתיהם של הפלסטינים לא נגרעים מרשימות אונר"א, ובני משפחותיהם ממשיכים לקבל קצבאות גם אחרי מותם. הרשות הפלסטינית טוענת כי היא מתמודדת עם משבר כלכלי קשה, אולם קשה להעריך את חומרתו ואת השפעתו על האוכלוסייה משום שלא ברור כמה בני אדם עובדים ברשות או מתגוררים בשטחי אחריותה.
בנוסף, היעדר הערכה מספרית של האוכלוסייה הפלסטינית פוגע באפשרות של ישראל לתכנן במדויק את המאבק בטרור בשטח. למשל, נוצרים עיוותים בחישובי הקצאת הכוחות והתשתיות הביטחוניות בפעילות הצבאית מול האוכלוסייה הפלסטינית.
לעיתים הספירה משמשת ככלי למאבק מדיני נרחב. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) משתמש בשיטת ספירה המנפחת את מספר התושבים בשטח C: הוא מחשיב כתושבי השטח גם את מי שגרים בכפר שעיקרו בשטחי A ו־B, כל עוד חלק מבתי הכפר זולגים לשטח C. בשנת 2013 למשל פרסם OCHA שיש כ־150 אלף ערבים בשטח C, אך יותר מחצי מהתושבים שנכללו בהערכה הזאת חיים ביישובים שלא נמצאים במלואם בשטח C. שנה לאחר מכן פרסם המשרד הערכה מחודשת, שקבעה כי בשטחי C חיים כ־300 אלף ערבים, אולם רק כ־67 אלף מתגוררים בוודאות בשטח C.
פלסטינים בכפר אל-מוּעַַ'יֶּיר שבנפת רמאללה | צילום: STR, פלאש 90
השימוש במספר הגדול יותר יוצר מצג שווא שמטרתו לתמוך בהשתלטות פלסטינית על השטח שבאחריות ישראל ולהגדיל את המשאבים שמגיעים לכפרים הללו מגופים בינלאומיים, ותומך בתוכנית פיאד להשתלטות פלסטינית על שטחי C באמצעות זליגה מכוונת של בנייה בלתי חוקית משטחי A ו־B. לפי המחקר של רגבים, גם הבנק העולמי נפל באותה המלכודת. הוא העריך, על סמך נתונים, שהיקף האוכלוסייה הערבית בשטח C הוא כ־180 אלף איש. הנתונים של הבנק נשענו על העמותה הישראלית הפרו־ערבית "במקום - מתכננים למען זכויות תכנון", שלא הבחינה כראוי בין שטחי A, B ו־C.
"בהיעדר נתונים דמוגרפיים בסיסיים אין שום יכולת לקבל החלטות ולקדם מדיניות", אומרת עו"ד יונה אדמוני, חוקרת בתנועת רגבים. "המציאות שבה הנתונים לא קיימים ולוואקום נכנסים גורמים עוינים היא טרלול שלא יכול להימשך".
עוד כתבות בנושא
