כלת פרס נובל פרופ' עדה יונת הלכה השבוע לעולמה בשיבה טובה ובשולי החדשות. פה ושם דובר ונכתב עליה, וברשת ב' אפילו שודר ריאיון הספד נפלא עם נובליסט ישראלי אחר בכימיה, פרופ' אהרן צ'חנובר, אולם נפח העיסוק התקשורתי בה היה בקושי אחוז מנפח ההספדים של אושיות מוזיקה שהלכו כאן לאחרונה לעולמם, ולא ננקוב פה בדוגמאות. אפילו בשורת מותה של דולי פרטון האמריקנית זכתה כאן לפני שבוע לתשומת לב גדולה פי כמה. בין השאר סופר שהנשיא טראמפ הורה להוריד לחצי התורן את דגלי הלאום במוסדות הציבור למשך שבוע שלם.

זה מובן בהחלט. יונת המנוחה לא שרה או הלחינה שירים שרובנו מכירים, היא עסקה בתחום שמעטים כל־כך מתמצאים בו. מחקריה היו סבוכים יותר אפילו ממילות השירים של שלמה ארצי, יבל"א. אף על פי כן מותר לדרוש מהתקשורת שלא להחניף במקרים שכאלה לטעמו של הציבור הרחב, לנסות לעניין אותו בטעמים אחרים, ולערוך בפניו הבחנה בין עיקר לטפל. אי אפשר להסביר לו בכוח את מנגנון הפעולה של מבנה הריבוזום, אך מצווה לטעת בו תשוקה לרכישת ידע, בין השאר על ידי עיסוק נרחב בסיפור חייה של מדענית דגולה שהסתלקה מאיתנו ערב פתיחת שנת הלימודים.

לעדה יונת ז"ל, ילידת שכונת גאולה בירושלים, הייתה ביוגרפיה מרתקת במיוחד, סיפור חיים של אהבת לימוד עזה ושל חקירה עיקשת. דובר על כך רבות כשזכתה בפרס ב־2009, אבל מאז חלפו שנים רבות, ובינתיים גדל פה דור חדש הזקוק נואשות לדמויות מופת נוסח יונת. הרחבת אופקיו לתחומי המדעים המדויקים ומדעי הטבע היא גם צורך לאומי. ישראל לא תשרוד אם לא תמשיך לשמור על עליונות טכנולוגית ואקדמית.

"הייתי מאוד שמחה אם הייתם יודעים שלא עבדתי לבד", אמרה יונת בענווה לעיתונאים שהתקשרו אליה שעה קלה לאחר שהתפרסמה ההודעה על זכייתה בפרס. בכך הסבירה בקיצור שגאונות אינה תנאי מספיק להצלחה מדעית, יש גם צורך בסביבת עבודה ידענית. כלומר, בהעמדת תלמידים סקרנים רבים. הוריהם, מוריהם, מנהיגיהם ומעצבי דעת הקהל צריכים להנחיל להם את חשק הלימוד, ורשאים להשתמש לשם כך בכל תעלול פדגוגי אפשרי. לדוגמה: החלטת ממשלה על הורדת דגלי הלאום לחצי התורן בשעת ההלוויה של כלת פרס נובל. למעננו, זאת אומרת, לא רק לכבודה.