פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה וחוקרת במכון ויצמן למדע, הלכה לעולמה בגיל 87, כך הודיע הערב (שני) מכון ויצמן. יונת נחשבה לאחת המדעניות הבולטות שצמחו בישראל ולחלוצה עולמית בתחום הביולוגיה המבנית.
בשנת 2009 זכתה יונת בפרס נובל לכימיה יחד עם החוקרים ונקטרמן רמאקרישנן ותומאס סטייץ, "על מחקרים במבנה ובתפקוד של הריבוזום". מאחורי הניסוח המדעי הזה עמדה פריצת דרך שנגעה לאחד התהליכים הבסיסיים ביותר שמתרחשים בכל יצור חי: הדרך שבה התא מייצר חלבונים.
מה בעצם גילתה פרופ' עדה יונת?
כמעט בכל תא בגופנו נמצאים ריבוזומים - מבנים זעירים שאפשר לתאר כמעין מפעלי ייצור של התא. המידע הגנטי שלנו מכיל את ההוראות לייצור חלבונים, והריבוזום הוא המכונה שקוראת את ההוראות האלה ומרכיבה לפיהן את החלבונים.
הכי מעניין
החלבונים, בתורם, אחראים כמעט לכל פעולה שמתרחשת בגוף: הם בונים רקמות, מזרזים תגובות כימיות, משתתפים בהעברת אותות ומאפשרים לתאים לתפקד. לכן הבנת הריבוזום פירושה הבנת אחת המכונות המרכזיות שמאפשרות חיים.
אלא שבמשך שנים ידעו המדענים מה הריבוזום עושה, אך התקשו מאוד לראות כיצד הוא בנוי ברמה האטומית. הריבוזום הוא מבנה עצום ומורכב במונחים מולקולריים, המורכב מ-RNA ומחלבונים ומכיל מאות אלפי אטומים. כדי להבין כיצד הוא פועל היה צורך למפות את המבנה התלת-ממדי שלו בדיוק עצום.
בסוף שנות ה-70 החליטה יונת לנסות לעשות בדיוק את זה.
השיטה שבה השתמשה נקראת קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן. באופן מפושט, החוקרים מנסים ליצור גביש מסודר של החומר שאותו הם חוקרים, מקרינים עליו קרני רנטגן, ומהאופן שבו הקרניים מתפזרות ניתן להסיק היכן נמצאים האטומים ולבנות מעין מפה תלת-ממדית של המולקולה.
אלא שהריבוזום היה מועמד גרוע במיוחד לשיטה הזאת. הוא גדול, מורכב ולא יציב, ובקהילה המדעית היו מי שסברו שהניסיון ליצור ממנו גבישים איכותיים ולפענח באמצעותם את מבנהו פשוט לא יצליח.
יונת התעקשה. במשך שנים היא וצוותיה פיתחו ושכללו שיטות שאפשרו ליצור גבישים של ריבוזומים ולחקור אותם. בין היתר הייתה יונת חלוצה בפיתוח שיטות שבהן מקררים במהירות את הגבישים לטמפרטורות נמוכות מאוד, כדי לצמצם את הנזק שנגרם להם בזמן החשיפה לקרני הרנטגן.
לאחר שנים ארוכות של עבודה, מחקריה של יונת, ובהמשך גם עבודתם של צוותים נוספים בעולם, אפשרו להגיע למפות מפורטות של הריבוזום ולראות כיצד הוא בנוי וכיצד הוא מבצע את תפקידו. בשנת 2000 פורסמו מבנים ברזולוציה גבוהה של יחידות הריבוזום - הישג ששינה את היכולת של המדענים להבין את המכונה המולקולרית הזאת.
הקשר לאנטיביוטיקה
לפריצת הדרך הייתה גם משמעות רפואית חשובה. הריבוזום אינו ייחודי לבני אדם, וגם לחיידקים יש ריבוזומים, והם זקוקים להם כדי לייצר את החלבונים שמאפשרים להם לחיות ולהתרבות. למעשה, סוגים רבים של אנטיביוטיקה פועלים בדיוק שם: הם נקשרים לריבוזום של החיידק ומשבשים את פעילותו.
המבנים התלת-ממדיים שפוענחו במחקרים של יונת ועמיתיה אפשרו לראות כיצד אנטיביוטיקות שונות נקשרות לריבוזום ברמה האטומית - כלומר, להבין לא רק שהתרופה פוגעת בחיידק, אלא היכן וכיצד היא עושה זאת.
הידע הזה תרם להבנת מנגנוני הפעולה של אנטיביוטיקות, להבנת הדרכים שבהן חיידקים מפתחים עמידות לתרופות ולמאמצים לפתח תרופות אנטיביוטיות משופרות.
מירושלים לפסגת המדע העולמי
יונת נולדה בירושלים בשנת 1939 למשפחה מעוטת אמצעים. אביה נפטר כשהייתה ילדה, ולאחר מותו עברה המשפחה לתל אביב. היא למדה כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובהמשך השלימה דוקטורט במכון ויצמן למדע.
בשנות ה-70 הקימה במכון ויצמן את המעבדה הראשונה בישראל לביולוגיה מבנית, ובמשך שנים הייתה זו המעבדה היחידה מסוגה בארץ. בהמשך ניהלה במקביל לעבודתה במכון ויצמן גם יחידת מחקר של מכון מקס פלאנק בגרמניה.
עוד לפני הנובל זכתה יונת בשורה ארוכה של פרסים מדעיים יוקרתיים, בהם פרס ישראל בכימיה ופרס וולף בכימיה.
ההכרה העולמית הגדולה ביותר הגיעה ב-2009, כאשר האקדמיה המלכותית השוודית למדעים העניקה לה, לרמאקרישנן ולסטייץ את פרס נובל לכימיה על מחקריהם בריבוזום.
בכך הפכה יונת לאישה הרביעית בהיסטוריה שזכתה בפרס נובל לכימיה - והראשונה שעשתה זאת מאז דורותי קרופוט הודג'קין ב-1964.
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ספד לפרופ' יונת: "'אני רוצה לעשות משהו שיתרום לישראל ולאנושות, להגביר את הגישה החיובית למדע', כך נהגה פרופ' עדה יונת לומר. בצער עמוק קיבלתי את הידיעה על פטירתה של פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה, כלת פרס ישראל ומהחוקרות המובילות בתולדות המדע הישראלי. כל מי שעקב אחר מסעה המדעי ידע כי מדובר באישה פורצת דרך עולמית, חלוצה שהוכיחה כי סקרנות, דבקות במטרה ונחישות בלתי מתפשרת יכולות לפרוץ את גבולות הידע האנושי. ואכן, תגליותיה פורצות הדרך שינו את פני המדע והביאו כבוד אדיר למדינת ישראל. פרופ' יונת זכתה לממש את שאיפתה זאת תוך שהיא מהווה השראה לרבים ולרבות. נזכור אותה בזכות צניעותה, מקוריות מחשבתה והיותה מודל לחיקוי והשראה לדורות של מדעניות ומדענים בארץ ובעולם. תנחומיי למשפחתה, לתלמידיה ולקהילה המדעית כולה. יהי זכרה ברוך".
נשיא מכון ויצמן למדע, פרופ' אלון חן, ספד: "עדה הייתה מדענית יוצאת דופן, שלא חששה לבחור בדרך שאחרים חשבו לבלתי אפשרית ולצעוד בה בנחישות, בסקרנות ובאומץ במשך עשרות שנים. פריצת הדרך שלה בחקר הריבוזום שינתה את הבנתנו את אחד התהליכים הבסיסיים ביותר של החיים ופתחה אפשרויות חדשות למאבק בעמידות לאנטיביוטיקה. אבל מורשתה של עדה גדולה אף מהישגיה המדעיים. היא הראתה לדורות של מדעניות ומדענים מה אפשר להשיג כאשר מעזים לשאול שאלות גדולות ולא מוותרים על חיפוש עיקש אחר תשובות. עדה הייתה 'פרופסורית מכון' – הדרגה הרמה ביותר שמעניק המכון לרשימה מצומצמת של מדענים דגולים, והיא המשיכה לחקור ולפרסם, להחזיק מעבדה פעילה ולקיים שיתופי פעולה מדעיים ממש עד לימיה האחרונים".