כמו עוד עניינים שהמלחמה המתמשכת העבירה מהשוליים אל לב הזרם המרכזי – למשל הביטוי "ה' יתברך" שהפך לנחלת הכלל בסיועו הנמרץ של ששון איפרם שאולוב או הפופולריות המחודשת המפתיעה של "מזמור לתודה" - נראה שתופעה דומה הולכת ומתפתחת לאחרונה גם בנוגע לדגל שדמות חזית המקדש מתנוססת עליו.

ראשיתו של הדגל הזה במעמד הקפת שערי הר הבית מבחוץ, צעדה חודשית שנוסדה בשנים 2000־2003, כשהר הבית היה סגור לעליית יהודים, ונמשכת עד היום. הגורם המזוהה ביותר עם הדגל הוא נריה אופן מיצהר, שכבר שנים עמל על הפצתו ברחבי הארץ. במשך עשורים הוא לא חדר מעבר למעגל מצומצם ביותר, אבל במלחמת חרבות ברזל חוקי המשחק השתנו והסדר הישן הופר.

אפשר להבחין בדגל המקדש תלוי בצמתים רבים ברחבי הארץ ועל גבי תחנות אוטובוס, בחלק בלתי מבוטל ממאחזי הגבעות והחוות החדשות ביהודה ובשומרון, בבריכת הורדוס בפצאל, בבתי יהודים בשכונת שמעון הצדיק, בטקס סוף מסלול של חטיבת החשמונאים ובשבת ארגון של בני עקיבא בסניפים אחדים, לאו דווקא ביו"ש.

אריאלה מילר, אמו של סרן רואי מילר הי"ד מהרצליה שנפל בצפון הרצועה לפני שנתיים, מאפיינת את הקהל החדש שבחר לאמץ את הדגל הזה ולהניפו אל־על אחרי פרוץ המלחמה ובגללה. כשכוח נגמ"שים ברצועת עזה צולם כשעל כל אחד מכלי הרכב בו דגל המקדש, גם צה"ל לא היה יכול להתעלם מהתופעה ותבע דין וחשבון מהחיילים המעורבים במעשה וכמובן את הסרת הדגלים. בצדק מסוים, הפיקוד הבכיר זיהה בכך נימה קלה של התרסה.

קל להבין מדוע בגבעות שסובלות מנחת זרועה של המדינה מעדיפים את דגל המקדש על פני הדגל הרשמי, אבל יש פה הרבה יותר מכך. כמו תגי משיח ומקדש על כתפי החיילים שקוממו את הפיקוד הבכיר, גם דגל המקדש מבטא מאיסה במדיניות העמעום, הטשטוש וההחבאה של מרכיבים מרכזיים באמונה היהודית, בחילוניות המנותקת של הממסד ובבריחה שלו – לתחושתם של המניפים – מכל מה שעשוי להעניק שאר רוח לקראת ההתמודדויות הבאות. רבים מאסו בישיבה על הגדר, באמירות מכובסות, בסובלנות אין קץ כלפי האויב וקודשיו (ע"ע אנדרטת הרוצח במדמא) ובבוז עמוק לקודשינו שלנו.

נכון, הנפת דגל המקדש עדיין לא מחליפה את דגל המדינה וכלל לא בטוח שתחליף בעתיד, ובכל זאת כדאי לשים לב לכך ולרדת לעומק המניעים של מי שבוחרים בו לייצג את דרכם. בוז וביטול רק יגרמו למניפיו להרים אותו גבוה יותר.