מדוע השר למורשת עמיחי אליהו, הממונה על פיתוחה, חיזוקה והעצמתה של המורשת הלאומית של עם ישראל, מתעלם ממיזם ייחודי המחבר את הציבור הרחב באופן בלתי אמצעי למורשתו המוחשית של האתר החשוב והקדוש ביותר בתולדות ישראל, הר הבית?

קשה לא להתפעל מתנופת הפיתוח של אתרי המורשת בישראל בשנים האחרונות, הודות לתקציבי העתק שמעביר משרד המורשת. מאות מיליוני שקלים מוקצים למאבק בשוד העתיקות ביהודה ושומרון; מיליוני שקלים להקמת שני מתקני סינון עפר מחפירות באזור; מיליונים לשימור ושיפוץ בתי־עם בקיבוצים; שימור והנגשת ארכיונים; 10 מיליון שקלים לפיתוח בריכת ממילא; 25 מיליון שקלים להנחלת מורשת יהודי ברית המועצות; ועוד שורה ארוכה של מיזמים.

אינני מזלזל באף אחד מהמיזמים האלה. לכל קהילה ולכל אתר יש סיפור הראוי לשימור. השאלה היא אחרת: כיצד ייתכן שלכל אלה נמצא סעיף תקציבי, ואילו למפעל שהציל וממשיך לחקור מאות אלפי פריטים מתוך עפר הר הבית אין תמיכה שנתית סדורה?

עם כניסת השר לתפקיד תואם לו ביקור במיזם, אך הוא בוטל יום לפני המועד בשל "עומס בלוח הזמנים". מאז כל פניותינו החוזרות ללשכתו בניסיון לקבוע מועד חלופי נותרו ללא תוצאה.

לפני קרוב לשנתיים פרסמתי במדור הזה מאמר על חשיבותו הלאומית ואף הקיומית של מיזם סינון העפר מהר הבית. במשך יותר משני עשורים הצליחה התוכנית לחבר באופן מוחשי מאות אלפי משתתפים מכל העולם ומכל גוני החברה למקום החשוב ביותר בתולדות העם היהודי. המיזם תרם לחינוך ולשינוי התודעה הציבורית ביחס לצורך בשמירת העתיקות בהר הבית, והעמיד תרומה של ממש למחקר הארכאולוגי של האתר, שאינו פתוח לחפירות שיטתיות בשטחו.

באותה עת עמד אתר הסינון בפני סכנת סגירה מיידית בשל צניחה משמעותית בתרומות עקב המלחמה. במאמר העליתי גם את התמיהה כי למרות פניות רבות, השר למורשת מעולם לא ביקר במיזם ולא נפגש עם מנהליו. בעקבות הפרסום הוזמנתי מיד לפגישה עם מנכ"ל משרד המורשת, שהתחייב לתמיכה שנתית של כמיליון שקלים בפרויקט ולסבסוד מיידי של הפעילות בחג החנוכה במסגרת שבוע המורשת.

הסבסוד החד־פעמי לפעילות חנוכה אומנם הועבר אלינו, ואנשי הנהלת המשרד אף הגיעו לביקור, השתתפו בסינון ואף המליצו לבני משפחותיהם לבקר ולהשתתף במיזם, אולם ההבטחה לתמיכה מסודרת מעולם לא מומשה. השר עצמו תיאם שוב ביקור – וגם הפעם ביטל אותו ברגע האחרון. עד היום לא התקיימה פגישה בינו ובין מנהלי התוכנית.

גם גורמים בכירים במשרד האוצר שביקרו באתר, התקשו להבין מדוע אינו זוכה לתמיכה ממשלתית. הם אף ניסו לקדם העברת תקציב ממשרדם כדי לאפשר למשרד המורשת לסייע למיזם. לדבריהם, המהלך לא צלח משום שמשרד המורשת לא מוכן לשתף עמם פעולה בנושא. כעת מסרב המשרד גם לצרף מחדש את המיזם למסגרת שבוע המורשת בחנוכה. תהא הסיבה אשר תהא, התמיהה נותרת בעינה: מדוע השר נמנע בעקביות מביקור במיזם ומפגישה עם מנהליו?

חשוב לזכור מהו מפעל הסינון. הוא לא נולד מחפירה יזומה ולא כמיזם תיירותי שגרתי - הוא נולד מתוך מחדל. בשנת 1999 הוצאו מהר הבית מאות משאיות עפר ללא חפירת הצלה מסודרת. המדינה אפשרה למחדל להתרחש לנגד עיניה. אזרחים, חוקרים ומתנדבים לקחו על עצמם להציל מן העפר את המידע הארכאולוגי שנותר בו, למיין אותו, לחקור אותו ולהנגיש אותו לציבור. יותר מרבע מיליון איש כבר השתתפו בסינון. לא רק אבנים וחרסים נמצאו כאן. נוצר כאן חיבור בלתי אמצעי של ישראלים ושל יהודים מכל העולם אל המקום המרכזי ביותר בזיכרון היהודי.

העבודה עדיין רחוקה מסיום. נותר עפר רב לסינון, ולצידו ממתינה משימה גדולה לא פחות: עיבוד, תיעוד ופרסום מדעי של מאות אלפי פריטים. ממצא שלא נחקר ולא פורסם הוא ממצא שהידע הטמון בו כמעט אבד. לכן התמיכה הנדרשת איננה מענק סמלי. היא תנאי לקיומם של צוות מקצועי, רציפות מחקרית, פעילות חינוכית ופרסום מדעי שיישאר לדורות.

למרות הכול, מיזם הסינון הצליח לצלוח את סכנת הסגירה שנשקפה לו לפני כשנה וחצי בזכות תמיכת הקהל הרחב, תורמים רבים ושיתופי פעולה עסקיים. יש אולי סמליות בכך שקיומו נשען על נדבת הציבור ולא על כספי מיסים הנגבים בכפייה.

המשכן במדבר נבנה מנדבות ליבם של בני ישראל, וגם מפעל הבנייה של שלמה נשען על מס עובד. אין זו נוסחה היסטורית פשוטה, אך יש כאן אמת מוסרית: מורשת חיה אינה נבנית רק מכספים, אלא גם מכיסופים, מאחריות ומנכונות אישית לשאת בעול. ברוח זו כתב רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי כי ירושלים תיבנה כאשר ייכספו אליה ישראל "תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה".

התקציב הקיים אומנם קטן, ואינו מאפשר את עיבודם של מאות אלפי הממצאים שעלו בסינון, את מחקרם ואת פרסומם בקצב סביר, אך נראה כי דווקא זהו ייעודו של המיזם: להתנהל לאיטו, לרגל המלאכה העצומה אשר לפניו, ולהתקדם במחקר זהיר ודקדקני - עד אשר תקום הנהגה במדינת ישראל שתדע להשליט סדרי עדיפויות נכונים, להציב את החזון והמטרה מעל האמצעי, את טובת הכלל מעל טובת הפופוליזם, ואת האמת שמארץ תצמח לפני הצורך בהוכחת צדקה אישית.

עד שהמדינה תמלא את חובתה, האחריות חוזרת שוב אל הציבור. מי שמבין כי העפר שהוצא מהר הבית אינו פסולת, אלא עדות היסטורית שאין לה תחליף, נקרא להמשיך לתמוך במיזם, לבקר בו, להביא אליו קבוצות ולהפיץ את סיפורו. אסור לתת למפעל הזה להיאבק לבדו על הישרדותו. את מה שהמדינה טרם תיקנה - הציבור עדיין יכול להציל.

במשרד המורשת בחרו לא להגיב לטענות.

יצחק דבירה הוא מנהל מפעל סינון העפר שהוצא מהר הבית