רב הכותל שמואל רבינוביץ', יתד נאמן והאתרים החרדיים – כמה לא מפתיע – היו הראשונים לקפוץ השבוע כמוצאי שלל רב על "סריקת אינפרה־אדום חדשנית". הבדיקה העידה כביכול שבית המקדש שכן בדרום הר הבית במקביל לרחבת הכותל, ולא בכיפת הסלע. אך הבדיקה אינה חדשנית, וכפי שהוכיח השבוע הרב אלישע וולפסון היא גם אינה מעידה דבר על המתרחש מתחת לפני הקרקע. היא בעיקר מוכיחה שלחוגים הללו לא אכפת לנפנף לכל הרוחות את מסורת ישראל העקבית, ובלבד שעל הדרך יוכלו להכתים את פעילי הר הבית, ולתארם כעוברים על איסורי כרת.
חשוב לומר שברק שרגאי, מחבר הספר הטרי "נויו של עולם" שמוזכרות בו בדיקות האינפרה־אדום הללו, הוא אדם חביב מאוד. מ־800 עמודי ספרו ניכר שהשקיע מאמץ גדול וממושך במחקר שהביא לכתיבת הספר. אלא שהמסקנות בספר נמהרות, בלשון המעטה. כלאחר יד מבוטלות שם המסורות היהודיות בעניין הר הבית, ולהבדיל גם המסורות הנוצריות והמוסלמיות. לפי שרגאי, גם המחקר המדעי ההיסטורי, הטופוגרפי והארכאולוגי של המקום שגה בכל הנחותיו. מהספר הזה עולה שאין פרט אחד נכון בהנחות היסוד המקובלות לגבי הר הבית. כולם טעו, ורק ברק שרגאי מעלה כעת את האור.
למעשה, לא מדובר בהצעה חדשה, אלא בשיטה ישנה שהעלה לפני עשורים האדריכל טוביה שגיב־שֶׁקֵּרְקַה, ואשר זכתה לאורך השנים למענה מלא משורת דמויות שהתנגדו להנחותיו. בריאיון לפני שנה וחצי בעמוד הזה ממש לא הסתיר שגיב־שקרקה את העובדה ששיטתו היא למעשה התנערות ממסורת ישראל לגבי המקום: "השתחררתי מכל המסורות, הן הטעו אותנו", הוא הסביר לי במענה לשאלה מדוע בחר למקם את המקדש מתחת לפני הקרקע בדרום הר הבית.
הכי מעניין
בור חצוב בסלע או שרידי המקדש היהודי? הבור הגדול בדרום הר הבית. ויליאם סימפסון, 1872 | צילום:
אגב, שגיב־שקרקה לא הסתפק בזמנו במחקר אקדמי, ופנה עם מסקנתו אל קובעי המהלכים. הוא נפגש למשל עם אריאל שרון, שהתלהב ורץ להציג את ההצעה לשמעון פרס. היא אפילו עלתה בוועידת קמפ־דיוויד כפתרון אפשרי. לרבים שם קסמה האפשרות שהיהודים יישארו מתחת לפני הקרקע של הר הבית, ואילו המוסלמים יזכו בבלעדיות על פני השטח.
ההתנהלות של שרגאי זהה לזו של שגיב־שקרקה: ליקוט אקראי של מקורות שונים המשרתים את ההנחה, תוך דיוקים בלתי הכרחיים בהם והאדרתם באופן בלתי מידתי, לצד רתימתם לצורך מהפכות מסמרות שיער. מדברי השניים עולה הרושם כאילו דורות של מומחים וחוקרים הלכו שבי אחר הנחות כוזבות, עד שבאו שגיב־שקרקה ושרגאי.
עוד כתבות בנושא
בספרו הטרי שרגאי מאריך לטעון שאבן השתייה איננה סלע האם של ההר, אלא אבן מיטלטלת שאיננה עוד. יעדו הוא המסקנה שהסלע שבכיפת הסלע, פסגת הר הבית, איננו אבן השתייה. "לכל אורך התנ״ך, המשנה, התלמוד וכתבי הראשונים", הוא כותב, "נשמרות ההגדרות השונות של כל מושג: ׳סלע׳ הוא דבר המחובר בקרקע מששת ימי בראשית, ואילו ׳אבן׳ הוא דבר הנחצב מסלע, והוא מיטלטל". אלא שגם אם שרגאי צודק בהיבט של המינוח "אבן" – וזה כלל לא בטוח – אין בכך כדי לערער על המסורת שכיפת הסלע היא מקום קודש־הקודשים.
הרי אם נזרום לרגע עם הרעיון, ולצורך ההנחה נסכים שאיננו סומכים כלל על עדויות קדומות - מהיכן ידוע לנו שהעיר שאנחנו מכנים "ירושלים" היא אומנם ירושלים, או שהארץ שאנחנו מכנים "ארץ ישראל" היא אכן ארץ ישראל ולא אוגנדה, למשל? אותה המסורת שמתעקשת שירושלים היא ירושלים וארץ ישראל היא באמת ארץ ישראל היא גם זו המספרת לנו שכיפת הסלע שוכנת על מקום קודש־הקודשים.
רצף היסטורי
הטענה ב"נויו של עולם" היא שהנתק הכפוי שנוצר לנו מירושלים בידי הרומאים ואחריהם הביזנטים השכיח מאיתנו את מקום המקדש. אלא שנתק מוחלט כזה לא היה.
התייר מבורדו, למשל, שהגיע ארצה בשנת 333, כתב שבביקורו בהר ראה "אבן נקובה אשר היהודים יבואו אליה שנה־שנה, ייצקו עליה שמן, יקשרו שם מספד ואנחה, יקרעו בגדיהם וככה ישובו". מתברר שהתייר תיאר את שאירע בתקופה ההיא בימי תשעה באב, המועד היחיד בשנה שבו התירו הביזנטים גישת יהודים להר. האבן הנקובה איננה אלא הצאחרה, הסלע שכיום בנויה עליו כיפת הסלע, ובה אכן מצוי נקב בגג המערה החצובה בסלע.
שרגאי גם מתעלם משורת עדויות היסטוריות ורבניות המזהות במפורש את כיפת הסלע כמקום קודש־הקודשים. כך למשל העיד בנימין מטודלה, שביקר כאן ב־1166 או 1167: "מקום המקדש... בנה עליו עומר בן אל כתאב כיפה גדולה ויפה עד מאוד". כך גם רבי פתחיה מרגנסבורג כתב שנים אחדות אחריו: "ובאו פריצים, והלשינו למלך הישמעאלים ואמרו, 'זקן אחד יש בינינו שיודע מקום היכל ועזרה'. ודחק אותו המלך עד שהראה לו. והמלך היה אוהב יהודים, ואמר: 'אני רוצה לבנות היכל שם, ולא יתפללו שם אלא יהודים'. ובנה ההיכל מאבני שיש, בניין נאה מן אבני שיש אדומים וירוקים, וכל מיני מראה".
מתחם הר הבית | צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90
גם תלמיד הרמב"ן שביקר כאן בשנים 1270־1291 ציין: "סביב אבן השתייה בנו מלכי ישמעאל בניין מפואר מאוד, ועשו אותו בית תפילה, ובנו למעלה מן הבניין כיפה נאה עד מאוד. והבניין על בית קודשי־הקודשים ועל ההיכל". וכן רבי אברהם בן אליעזר הלוי כתב בשנת 1520: "כי יש על קודש־הקודשים כיפה גדול ועליה עמוד נחושת, ובראשו כדמות חצי ירח".
יש עוד מקורות רבים לאורך הדורות הטוענים כך במפורש. הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא בן המאה ה־16, סיפר ש"תחת הכיפה שם אבן השתייה בלי ספק, הנקרא אצלם אלצאחרה". ובכל זאת ב"נויו של עולם" מתאמצים לאורך עמודים רבים לטעון שהרדב"ז לא באמת היה סגור על מיקום המקדש.
שרגאי מתייחס בספר לגמרא (זבחים נד ע"ב) המספרת שדוד ושמואל ביקשו תחילה לבנות את המקדש בפסגה מוגבהת כלשהי המכונה "עין עיטם", אולם במחשבה נוספת בחרו מקום סמוך נמוך יותר, בשל הפסוק "ובין כתפיו שכן". עיטם המקראית מזוהה מצפון לאפרת של ימינו, והמעיין הסמוך לבריכות שלמה מכונה בידי הערבים עד היום "עין עטן". חז"ל נהגו לכנות בשל כך את אמות המים שנמשכו מבריכות שלמה לירושלים לכל אורכן בשם "עין עיטם".
מכיוון שמדרש חז"ל בנוגע לדוד ושמואל נראה כמתייחס לאתר סמוך להר הבית, סביר שהם מתייחסים לבריכת חזקיהו הקדומה שליד מגדל דוד – ככל הנראה יעדה הסופי של אמת המים העליונה, שאכן גבוהה בעשרות מטרים מהר הבית. אלא ששרגאי איננו טורח כלל להתייחס למחקר, ומתעקש שעין עיטם הוא כיפת הסלע – אף שלא ידוע כיום על מעיין הנובע תחתיה.
כמותו הוא מזהה בנקודה הזו גם את האתר "מי נפתוח" המוזכר בספר יהושע, מעיין שהמחקר מזהה בכפר ליפתא. וזה נמשך באותו האופן: כהרף עין ועל סמך הבנה לא הכרחית של פסוק בירמיהו ופרשנות של אברבנאל ושל המלבי"ם, שרגאי בוחר לטעון שזיהויו המסורתי של גיא בן הינום מוטעה אף הוא, ולמעשה גיא בן הינום הוא הקדרון, ממזרח להר הבית. גם על הזיהוי הוותיק של עמק רפאים יש לו טענות, והוא מעתיק את מקומו לוואדי הצמוד להר הבית ממערב – עמק הטירופיון, המתחתר משער שכם, דרך הכותל המערבי ועד בריכת השילוח.
מקווה עתיק שאיתר רוברט המילטון הבריטי בתקופת המנדט ברחבת מסגד אל־אקצה "זוהה" בידי שרגאי כמקווה הטהרה שעל גבי שער המים, זה שבו טבל הכהן הגדול ביום הכיפורים. משמעות ה"זיהוי" הזה היא שהמקדש ועזרותיו לא ממש חרבו, אלא נותרו בשלמותם במעמקים ופשוט נקברו. אלא שיש בעיה בטענה הזאת: החוקרים הבריטים שמיפו במאה ה־19 את בורות המים העצומים בדרום ההר, ששרגאי טוען שאינם אלא שרידי המקדש, כתבו שמפלס הסלע שם הוא יותר מ־734 מטרים מעל פני הים. משמעות הדבר היא שהמקדש על פי שיטת "נויו של עולם" ממוקם מתחת לפני סלע האם – מה שלא ייתכן, כמובן.
הבור הגדול ביותר בהר, לשיטת שרגאי, איננו בור מים, אלא שרידי המקדש החרב - אולם בציור הבור שצייר ויליאם סימפסון מהקרן הבריטית בשנת 1872 רואים בבירור שהוא נחצב בסלע הטבעי, ושלא מדובר בשרידי כתלים של מבנה. אלא שמי שנפנף כלאחר יד את המסורת היהודית לא יתקשה לבטל כעפר הארץ את טענותיהם של קונרד שיק, צ'רלס וורן, קלוד קונדר וצ'רלס וילסון, שכל המידע הקיים בידינו על תת־הקרקע של ההר מסתמך עליהם.
את מצודת אנטוניה שהורדוס בנה מצפון־מערב להר הבית, ושדרכה פלשו הרומאים להר בחודש אב בשנת 70, מזהים החוקרים בצוק הצמוד לפינת הר הבית הצפון־מערבית. אלא שגם אותה מחליט שרגאי "להזיז". נאמן לשיטתו, הגורסת שהמקדש קבור מתחת לרחבה בדרום הר הבית, הוא בחר למקם את מצודת אנטוניה בכיפת הסלע. אפילו את כנסיית סופיה הביזנטית – אתר שהנוצרים מזהים בוויה דולורוזה, מצפון להר - סיפח שרגאי אל תוך שטח ההר, וקבע שכיפת הסלע היא כנסיית סופיה.
בספר מביא שרגאי כאמור צילומי אינפרה־אדום שיזם, והוא מבקש להצביע באמצעותם על מה שנראה בעיניו כשרידי ההיכל והעזרות הקבורים באדמה ברחבת מסגד אל־אקצה. כל מי שיצפה בתצלומים יוכל להיווכח שהתוצאה רחוקה מלהיות מרשימה. ודאי אין בה כדי להוכיח את מיקומם של המקדש והעזרות. כך או אחרת, למי שמתעקש לעצום עיניים לנוכח ראיות ברורות – לא יועיל גם אינפרה־אדום.