בכל שנה, בליל תשעה באב כאשר אנחנו קוראים את מגילת איכה, אני שואלת את עצמי מחדש: האם אנחנו באמת מבינים על מה אנחנו מתאבלים? למה בכל זאת צריך יום כזה אחרי למעלה מ-2000 שנה?
חז"ל לימדו אותנו שהחורבן הגיע בגלל שנאת חינם. אבל נדמה לי שיש רובד נוסף, עמוק לא פחות. בית לא נחרב רק בגלל שיש בו ויכוחים. בית נחרב כשבניו מפסיקים להרגיש אחראים זה לזה. כשכל אחד בטוח שרק הוא מחזיק באמת, וכשהניצחון על האחר חשוב יותר מהעתיד המשותף.
אני לא חוששת ממחלוקת, להפך – העם היהודי מעולם לא היה עם של אחידות. התנ"ך, המשנה והתלמוד מלאים בוויכוחים. מחלוקת היא סימן לחיים. היא מעידה שיש אכפתיות, שיש מחשבה, שיש אמונה. אני חוששת מהרגע שבו אנחנו מפסיקים לראות זה את זה.
הכי מעניין
אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, אחרי הקורונה, אחרי הטלטלות החברתיות והפוליטיות, נדמה שאנחנו חיים במציאות שבה כל אירוע חדש נדחף מיד אל תוך תבנית מוכרת: ימין או שמאל, דתיים או חילונים, מרכז או פריפריה, "אנחנו" או "הם". עוד לפני ששמענו את העובדות, כבר בחרנו צד.
זו אינה רק בעיה של השיח הציבורי, זו בעיה של החינוך. במשך עשרות שנים לימדנו מצוינות, אבל פחות מדי אחריות. לימדנו הישגים, אבל פחות מדי הקשבה. לימדנו איך לנצח בוויכוח, אבל פחות איך להמשיך לחיות יחד אחרי שהוא נגמר.
פינוי גוש קטיף | צילום: מרים צחי
כמי שהקדישה את חייה לחינוך, וכמי שזכתה להוביל את בית שמש, אחת הערים המגוונות והמורכבות בישראל, למדתי שיעור חשוב: חברה אינה נבחנת בכך שאין בה מחלוקות. היא נבחנת ביכולת שלה לנהל אותן בלי לפרק את הבית.
לא תמיד הסכמנו איש עם אחיו. לפעמים המחלוקות היו קשות מאוד. אנחנו תמיד מרגישים מאוד צודקים. חשוב לנו להסביר למה הצד השני אינו בסדר, למה הוא טועה ולמה אנחנו הצודקים. אבל כשמזכירים לעצמנו שהאדם שמולנו הוא שותף לגורל, גם אם הוא חולק עלינו כמעט בכל נושא, נוצר מרחב שאפשר לבנות בו. זה בדיוק ההבדל בין חורבן לבניין.
בשבעה באוקטובר קיבלנו תזכורת כואבת: נרצה או לא, אנחנו חיים כאן יחד. אין לנו מדינה אחרת, ואין לנו אפשרות לחלק את הגורל שלנו. אנחנו יכולים להמשיך להתווכח, אבל אנחנו לא יכולים לוותר זה על זה.
משום כך, האחריות שלנו חייבת להיות משותפת. התיקון יתחיל ביום שבו סוגיית לימוד התורה לא תעסיק את הציבור החרדי בלבד, אלא את החברה הישראלית כולה. ובאותה מידה, סוגיית ביטחון מדינת ישראל, השירות בצה"ל והנשיאה בנטל לא יהיו רק עניינם של המשרתים ובני משפחותיהם, אלא אחריות של כלל החברה הישראלית. לא משום שכולנו נחשוב אותו דבר, אלא משום שנבין שהבית הזה שייך לכולנו.
חז"ל תלו את חורבן הבית השני בשנאת חינם. אבל שנאת חינם אינה מתחילה בשנאה. היא מתחילה באדישות. היא מתחילה ברגע שבו איני מתעניין עוד במה שכואב לך, ברגע שבו אני מפסיק להאמין שיש לנו עתיד משותף, ברגע שבו אני מוותר עליך. על זה אנחנו מתאבלים בתשעה באב. לא רק על האבנים שנפלו בירושלים לפני אלפיים שנה, אלא על כל פעם שאנחנו מפילים עוד אבן מהבית המשותף שלנו כאן ועכשיו. ודווקא משום כך, תשעה באב איננו יום של ייאוש. הוא יום של אחריות.
יום הולדת המשיח
איננו יכולים לבחור את האתגרים שנכפו עלינו, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד ננהל את החברה הישראלית בתוכם. האם נגדל דור שמאמין שרק מי שחושב כמוהו ראוי להישמע, או דור שמבין שהשותפות הלאומית קודמת לניצחון הפוליטי?
הבחירה הזו נעשית בכל יום, בכיתה, בבית, ברשתות החברתיות, בכנסת וברשויות המקומיות.
יש מסורת יפה האומרת שהמשיח נולד בתשעה באב. אינני יודעת אם לפרש אותה כפשוטה. אבל אני מבינה היטב את משמעותה: גם ביום החשוך ביותר, היהדות מסרבת לוותר על התקווה. בימים האלה, יותר מתמיד, מדינת ישראל אינה זקוקה רק לעוד מערכות נשק או לעוד הישגים מדיניים. היא זקוקה לבנייה מחודשת של האמון בינינו. בלי האמון הזה, שום הישג לא יחזיק לאורך זמן.
אולי זו המשימה הגדולה של הדור שלנו. בימים האלה אנחנו חייבים לחפש את החיים, לחפש את האור, ולא רק את כל מה שמפריד בינינו. וזו המשימה הגדולה של הדור שלנו. לא רק לזכור למה חרב הבית, אלא לשאול בכל בוקר מה אנחנו עושים כדי שלא ייחרב שוב, לא באבנים, אלא בלבבות. כי בית המקדש לא ייבנה רק בירושלים, הוא יתחיל להיבנות ברגע שנחליט שלא מוותרים עוד זה על זה.
עוד כתבות בנושא
